עצבים

שלום ליאת בתי בת ה 4 היא ילדה מקסימה וחברותית, כשהייתה בת שנתיים אני ואביה התגרשנו והפרידה היתה יפה והיא הבינה ועדיין מבינה שהיא שואלת שאלות . האבא רואה אותה קבוע ואנו ביחסים טובים. הוא לוקח אותה מהגן ומחזיר אותה למחרת לגן ובסופי שבוע. הבעיה שלי היא שהיא נוטה להתעצבן, דברים שלא מקובלים עליה היא ממש מתעצבנת וצועקת, ומדברת אלי בצורת ציווי. ואומרת לי אני לא חברה שלך למרות שאני אומרת לה אני אמא שלך. בד"כ זה קורה שאני מנסה להציב גבולות. אני בד"כ די עקבית ולא נכנסת איתה לעימותים אבל לפעמים היא ממש צועקת ומדברת בצורה לא יפה או כמו שאומרים עושה "דווקא" ובכוונה . רק כדי לראות אני מגיבה, כשהיא עושה זאת היא מסתכלת עלי איך אני אגיב . האם זה טבעי? אני צריכה לפנות לטיפול?

שלום קרן, לפעמים, מתוך רצון לפצות ילד על נסיבות חיים לא פשוטות, הורים נוטים לפתח סלחנות יתר גם מול התנהגויות מקצינות. דיבור מחוצף או 'מצווה' משקף בדרך כלל רפיון ביכולתו של ההורה להישאר דמות סמכות, וזה מצב לא רצוי. יתכן שבתך בוחנת אותך, ולטעמי היא תשמח מאד לגלות שאינך מוכנה לאפשר לה לנהל אותך. לכן, כשהיא פונה אליך בחוצפה, תוכלי להעיר פעם אחת ולומר שאינך מוכנה לזה, ואז להתעלם לגמרי מבקשתה. נסי לא להרבות בהסברים או הטפות, ולצמצם למינימום את הדיאלוג עמה הנעשה באווירה כזאת. כשהיא תראה שאת לא איתה במצבים האלה, ולעומת זאת שהיא 'מרוויחה' אותך במצבים האחרים, אני מאמינה שיגיע השינוי. אם תרגישי שאינך מצליחה לחולל את השינוי בכוחות עצמך, פנייה להדרכת הורים בהחלט יכולה לסייע. בהצלחה ליאת