פחד מבלונים בגיל 4

בני מאד מפחד מבלונים(כאשר מנפחים בלון לידו הוא צועק שלא יתפוצץ) בגיל 2.6 התפוצץ בחנות ששהה בה בלון הליום, אך הפחד החל רק בשנה האחרונה.(מגיל 3)לערך. האם זה נורמאלי? הוא גם מפחד מאד מפיצוץ של זיקוקים. מישהי אמרה לי שזה בגלל שלפני למעלה משנה אני ובעלי רבנו המון (השתדלתי שלא ליד הילד אבל זה קרה) והפיצוצים מזכירים לו את המריבות בינינו. האם זה הגיוני או שזהו פחד אובייקטיבי מבלון? וכיצד להתמודד עימו ולעזור לו להתגבר על הפחד הזה?. באופן כללי בני מאד שמח בעל דימוי עצמי חיובי לא פחדן ומתמודדד יפה חברתחית גם עם גדולים ממנו.-ילד מאושר

גם אצלינו אותו דבר, ילד בן 4 שמפחד פחד מוות מבלונים. היום היינו במסיבה של הילד הגדול, לעלות לכתה א', הוא ראה שם בלון וישב שעתיים עם ידיים באוזניים ובוכה, רוצה ללכת הביתה. לא ידעתי איך להתנהג איתו?? אני גם אשמח לקבל כאן עזרה

שלום אורנה, שלום גם לאם המודאגת, יש ה-מ-ו-ן ילדים שפוחדים מרעשים חזקים (רעש מטוס, רעש מכשירים חשמליים, זיקוקים, אזעקה, רמקולים של הופעות, ובמיוחד בלונים המתפוצצים בהפתעה). לפעמים הסיבה לכך היא רגישות סנסורית-שמיעתית, ולפעמים תוצאה של התנסות קודמת שנרשמה בזיכרון ויצרה פחד נלמד. פחדים אלה, ברובם, חולפים מאליהם עם הגיל, ואין צורך בטיפול. אין צורך (ואין טעם) לעמת את הילד בכוח, להכריח אותו להשתתף בפעילות שמכניסה אותו למתח וחרדה, או אפילו לנסות בכל מחיר (גם בעדינות) לגמול את הילד מהפחד. אם נניח לזה, לא ניצור נזקים נלווים (של פגיעה בדימוי העצמי או החרפה של החרדה), והפחד ייעלם מעצמו. גם אם נדמה לנו שהילד מפסיד (הצגה נהדרת, מופע זיקוקים מרהיב או מסיבת יומולדת פיצוץ), אני מציעה לאפשר לו להתרחק, מתוך ביטחון מלא שיוכל להשלים את כל ההפסדים הללו בשנים הבאות. בשמחות ליאת

שלום רב אני בן 27 כבר. שהיתי בן 3 חודשים משפחתי לקחה אותי ללונה פארק ושם היה מתקן בו יש לירות ברובה מים לפה של ליצן ובכךצ לנפח בלון . הבלון התפוצץ לבסוף ואמי נבהלה מרעש הפיצוץ כאשר החזיקה אותי בידיה ( ככה נאמר לי כמובן ) חוויה זאת גרמה לי לטראומה שליווה אותי לאורך כל ילדותי . הפוביה הובחנה אצלי בגיל 3 שהתחלתי להגיב בפאניקה מוחלטת בנוכחתו של בלון בסביבתי . הייתי ואני עדיין מאוד חברותי והאמת שכל הילדות שלי הרגשתי ממש מובך והסתרתי את הפוביה שלי - אפשר לומר שאיכות החיים שלי נפגעה במובן מסויים בכך שחיפשתי תירוצים להעדר מארועים בשל החרדה שלי מבלונים . בגיל 15 שהייתי בוגר יותר התחלתי טיפול ממוקד אצל פסיכולוג שמטפל בפוביות . לא אשקר זה לא היה טיפול קל ואני מניח שהוא לא קל לאף אחד שסובל מפוביה זהה , אבל בסופו של התהליך החרדה שלי שעמדה על 10 מסולם של 1-10 ירדה ל4-5 והיום אני יכול להתמודד עם סיטואציות בו נוכחים בלונים למרות שתחושת האי נעימות עדיין קיימת . לכן אמליץ לך לטפל בנושא ולקחת אותו ברצינות . מצד אחד אינני יודע באיזה גיל מומלץ לטפל בפוביות כי אינני פסיכולוג מצד שני זה מאוד חבל שילד יגדל וירגיש שהוא מפספס ארועים חברתיים בשל הפחד .

הבת שלנו בת 4 וגם היא פוחדת מבלונים ונכנסת לסטרס בכי ועצימת עיניים כאשר יש בסביבתה בלון הדבר משפיע עליה כך שהיא לא רוצה ללכת למסיבות של ילדים בגן בגלל הבלונים אודה לעצתך

רועי מה שלומך ? תראה כפי שכבר ציינתי אינני פסיכולוג והיעוץ שלי מגיע מאחד שחווה את מרבית חייו עם הפוביה . ההתנהגות של ילדתכם איננה מפתיע אותי . הגבתי אותו הדבר בגילה וגם בגיל מאוחר יותר ( ממש לא היה לי הסבר מדוע אני מרגיש את הפוביה ) הורי תמיד טענו שזה בגלל אירוע של פיצוץ בלון בגיל 3 חודשים בו הוחזקתי על ידי אמי ומכיוון שהיא נבהלה מהפיצוץ המפתיע היא גרמה למעשה בתגובה שלה לפאניקה אצלי . יתכן שזהו מיתוס- לעולם לא אדע וזה כנראה לא חשוב כל כך. עכשיו לעינייננו - אני הייתי הולך למסיבות גן בחשש גדול ובמתח גדול יום שלם שהכל יעבור בשלום . איכות חיי נפגעה משמעותית מאחר שבכל ארוע בו היו בלונים הייתי נוכח בגופי אך חרדה אחזה אותי וכמובן שבו נודה בזה - זאת פוביה קצת מביישת במיוחד בגיל מבוגר יותר עבור בנים לפחות ( היום אני פתוח יותר בנושא ומדבר ) . תראה, לדעתי איכות חיי נפגעה משמעותית עד שטיפלתי בנושא בגיל 15 , אני ממש מתכוון לזה ועל כן אני מאוד ממליץ לטפל בזה כמובן בהתייעצות עם פסיכולוג לגבי המוכנות הנפשית של ילדתכן ( מזכיר שאינני פסיכולוג) . אני יודע שמה שאני רושם נשמע דרמטי קצת אבל אני פשוט יודע את ההרגשה . מי שחווה את זה מהצד לא ממש יכול לחוש את הסטרס שבעל הפוביה חווה . ביסודי ובגן יום של 6 שעות בו היו בלונים היה סיוט מתמשך עבורי . ישנם פסיכולוגים המתמחים בהתמודדות עם פוביות . הפוביה כמובן קיימת אצלי אבל ברמה כזאת שבמקום שהפחד ישתלט עלי לחלוטין אני רק מרגיש תחושת חוסר נעימות בסביבת בלונים אבל בהחלט מצבי השתפר ואיכות חיי טובה משמעותית מבעבר. אשמח לעזור עוד אם יש לך שאלות

אני בת 38 ומגדירה עצמי עדיין כמתמודדת עם החרדה מבלונים עוד מימי הילדות. הרעיון שלי הוא שהחרדה נובעת מפחד נטישה ולכן היא יכולה להצטרף גם לפחד מלאבד דברים. הבלון, לדעתי, נתפס בילדות כמו כל חפץ, שאנחנו אוהבים ומכילים אליו רגשות. עם זאת ההתקשרות היא לעיתים קרובות מאוד קצרה ומופסקת בפתאומיות. לכן ההצעה שלי היא לומר לילד כמו בסיפור:"זה סופו של כל בלון" ולהציע בלון אחר, כמו בסיפור: "...אל תצטער, נביא לך בלון אחר".

גם אני אמא ליד שפוחד מבלונים ואני עצמי גם פחדנית נוראית. מפחיד אותי לא רק המתח של קול הפיצוץ עצמו אלא גם הסאונד של הבלון המתנפח, הלחץ של הגומי כמו מין סאונד שגורם לי לתחושת צמרמורת ואי נוחות. ואז המתח מתי זה יגיע לשיא ויתפוצץ...זה כמו לשבת באיזה חדר עם כלבי זאב ורוטויילר שנובחים סביבך ומשתוללים. מי שלא מיודד עם כלבים עשוי להיות שטוף זעה רק מלשבת בחדר כזה ולקוות שהכלב לא יתנפל עליך עוד רגע..גם אם מרגיעים ואומרים "כלב נובח לא נושך" בטח התיאור שלי נשמע מפגר לגמרי מהצד. אבל הוא מדויק. קניתי כמה בלונים ואני אנסה לראות איך הולך עם הילד לאט לאט להתקרב אליהם. נעשה ניסוי להרחקת הפוביה המשותפת הזו שלנו... אשמח לעוד עצמות.