נער בגיל ההתבגרות

ליאת שלום , פניתי אלייך בעבר ועזרת לי מאד לכן אני פונה בשנית , לגבי הבן שלי הוא נער בן 16 ילד מתוק חרוץ ורציני, הבעיה היא ההתחצפות שלו אליי, מגיב מכעס כמעט על כל נושא וכשאני רוצה לדבר איתו הוא סוגא את האוזניים ולא מוכן להקשיב לי ולרוב מסתגר בחדרו .הוא מצא עבודה בתקופת החופש באולם אירועים יום ראשון שהתחיל התחיל לא לעניין מבחינתי הוא עבד כמעט 9 שעות , למרות שהייתה הסעה הביתה הגיע ברגל בלילה מרחק לא קטן, כשהגיע ושאלתי אותו מדוע לא יצר קשר שנבוא לאסוף אותו התעצבן לא רצה לדבר ואני מכעס אמרתי שהוא יותר לא יעבוד במקום הזה ובטח לא עד שעות מאוחרות כמו 3 בלילה . זה קרה ביום חמישי האחרון וניסיתי לדבר איתו הוא פשוט מסרב להתייחס למרות שאני מדברת איתו רגיל פונה אליו אך לצערי ללא תגובה ממנו עד ליום זה . מה עליי לעשות כדי להרגיע את המצב ? והאם משהו ממעשיי היה שגוי? אודה לתגובתך ואם אפשר ישירות למייל שלי . תודה ושבת שלום

שלום אריאל, ראשית, אקדים ואומר שאיני משיבה דרך המייל האישי אלא רק דרך כאן. ולעצם שאלתך - כאשר הילדים שלנו מתבגרים, השינויים הגדולים הם לא רק אצלם, אלא גם אצלנו. כדי שהתקשורת תהיה פתוחה, נעימה ומכבדת, גם ההורים צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה, ולהבין שהילד שלהם כבר אינו ילד קטן, אלא מתבגר, עם שיקול דעת, עמדות, רצונות, משאלות וצרכים שאינם בהכרח זהים לאלה שלהם. את מציינת שהבן שלך רציני וחרוץ, ודווקא ביום העבודה הראשון שלו, שבוודאי היה מתיש, ואחרי שחזר את כל הדרך ברגל (אני בטוחה שהייתה לכך סיבה), כעסת עליו נורא (גם אם זה היה עקב דאגה ואהבה גדולה). מבחינתו, אפשר שתגובה כזו - במיוחד אם היא גוררת אחריה איסור להמשיך ולעבוד - היא תגובה שרירותית, לא מכבדת ולא מתחשבת, ואולי גם לא הוגנת. כדאי לזכור שבגיל 16 ממילא קיימת נטייה להתרחק ולהסתגר מפני ההורים, ולהעדיף לחלוק את חוויות היומיום עם חברים. בנך, ככל הנראה, אינו יוצא דופן מבחינה זו, ולכן, כדי לשמור על תקשורת חיובית ורציפה איתו, אני ממליצה לך לנסות לעדכן קצת את הכללים, ולאמץ גישה יותר סלחנית ופחות שיפוטית כלפיו. זה לא קל, אך עשוי לפרק את חומת ההתנגדות שלו ולקרב ביניכם, ולכן שווה את המאמץ. בהצלחה ליאת

ליאת שלום ! ראשית תודה על המענה המהיר, הייתה לי שיחה אתמול עם הבן שלי למרות שהוא היה עם אוזניות ולא ממש הגיב לדבריי אבל אני בטוחה שהוא הקשיב בדרכו , אמרתי לו שאני דואגת לו ואוהבת אותו ואם פגעתי בו אני רוצה לדעת זה חשוב לי , אפילו התנצלתי אם פגעתי בו ושאני גם יכולה לטעות כמו שהוא גם וזה בסדר ,היה חשוב לי להשמיע את הצד שלי למרות שהוא ניסה בכל דרך להתחמק מלהקשיב לי או לענות לי . בבוקר הוא קם יצא למבחן ודאג להעיר אותי ונתן לי נשיקה ויצא איחלתי לו בהצלחה ואני כמעט בטוחה כי הוא הקשיב לדבריי אמש. וכמובן שאני מהמקרה הזה למדה להיות יותר סובלנית כלפיו ואדע איך לנהוג בפעם הבאה לכשתבוא. תודה על עזרתך. יום טוב אריאלה ,

ליאת שלום ! מאז התכתבותינו האחרונה היה שינוי ניכר ביחסיי עם הבן שלי לטובה,אך אני מביאה בפנייך שאלה נוספת בדבר הצבת גבולות בגיל הזה, הבן שלי יוצא די הרבה עם חברים בשעות הערב וחוזר ב1 או 2 לפנות בוקר .כשהוא לא מגיע בזמן אני שולחת הודעה בנייד או מתקשרת כשהוא לא מגיב להודעות, אותו זה מעצבן ומכעיס הוא טוען שזה מביך אותו ליד החברים , אני בסך הכל דואגת כשהוא לא חוזר בזמן . הוא מתעצבן כשאני מחליטה על שעת חזרה הוא רוצה עוד לשבת עם חברים ולהנות טוען שזה החופש הגדול ושאני "אשחרר ולא "אחפור" , אני שואלת בעצם כיצד לנהוג נכון בנושא הזה? ועדיין לשמור על יחסים טובים עם הבן שלי . דבר נוסף יש לו נטייה לשמור ולא לשתף כאשר הוא נפגע ממני ואז זה מתבטא בריחוק שלו ממני , והסתגרות , עד כדי כך שלעיתים הוא מסרב לדבר איתי ו/או לספר לי מה קרה , כיצד לעודד אותו להיפתח בפניי ולספר לי כאשר הוא נפגע ממני ? חשוב לי מאד שישתף אותי, אשמח לקבל את עצתך שוב יום טוב אריאל

שוב שלום אריאל, ככלל, כשמדובר במתבגרים בני 16 ויותר, אני מציעה לנסות להגיע להבנות והסכמים, ולהפעיל פחות ופחות איסורים שרירותיים. על שעת החזרה הביתה מבילוי לילי אפשר לדון לא באישון ליל, אלא דווקא באווירה נינוחה, כחלק משיח מכבד וקשוב. כאשר ההסכם נעשה ברוח טובה, יש סיכוי טוב שהילדים ישתדלו לכבד אותו. באופן דומה, אפשר להחליט גם על מדיניות המסרונים (SMS). אני מציעה לנסות לכונן הסדר לפיו הוא זה שישלח הודעה אם הוא מאחר, מתוך הבנה והתחשבות בך. זכרי שכבוד והתחשבות כלפיו מגבירים את הסיכוי לכבוד והתחשבות מצידו. בעיני, חלק מעמדה מכבדת זה גם ההבנה וההסכמה שיהיו אצל בנך דברים שיעדיף לא לחלוק איתך. בגילו זה נורמלי וטבעי. נסי להילחם בצורך להיות כל הזמן בשליטה מוחלטת, ולהסכים למידה של עמימות. אחרי הכל, ממילא לא נוכל לדעת כל הזמן הכל על הילדים שלנו, ולכן עדיף להגיע למצב בו אנחנו סומכים עליהם ומקווים לטוב. לא קל, אני יודעת. בהצלחה ליאת