כלבלב..

שלום רב, לפני כחצי שנה אימצנו גור כלבים. הקשר שלי מעולם לא היה טוב עם כלבים, אך לחץ הילדים, ויום עם מצב רוח טוב שנפל עלי הפך לבעיה קשה . אני לא מצליחה להסתגל לנוכחות שלו, השערות , הריח , ועצם נוכחות חיה בביתי לא הולך יחד. הילדים כמובן מאוד נקשרו (8 , 10) ואינם מוכנים לשמוע על מסירה. אני נחושה . בעלי טוען שיהיה משבר מה שברור לי שאכן יקרה אך אני מאמינה שבתהליך נכון יתגברו. המשבר שאני עוברת יום יום קשה מנשוא ואני לא מגזימה. עזרה נחוצה....אני אובדת עצות ובסטרס נוראי מכל העניין. תודה מראש, אפרת.

חשוב לי להוסיף כמה פרטים... שבוע הבא אנחנו טסים עם הילדים לחופשה משפחתי בת 11 יום. הכלבלב לא נשאר בבית, הוא יהיה אצל קרובי משפחה. חשבתי אולי בהזדמנות זו לטפטף להם שכשנחזור נחפש לו בית חם ... אני מחוברת לילדי והם אלי בקשר הדוק מאוד. רגשותיהם והמשבר שיעברו קשה לי מאוד. למרות זאת, התקופה הקשה אותה אני עוברת קשה לי יותר ונראה לי כי אין מנוס.

שלום אפרת, אני שמחה שהעלית את הנושא, כי נדמה לי שלא תמיד אנשים המבקשים לאמץ כלב יודעים למה הם נכנסים ומתחייבים. הכנסת גור כלבים הביתה כמוהו כאימוץ בן משפחה נוסף, ויש לכך השלכות רגשיות הן על בני הבית והן על הכלב עצמו. מי שאינו מורגל בנוכחותו של בע"ח בבית, מוטב שלא ייקח על עצמו אימוץ כזה. כרגע, אני מבינה שאיכות חייך נפגעה מאז כניסתו של הכלבלב הביתה, ולכן - אם אינך רואה אפשרות ללמוד לאהוב אותו, עשי הכל כדי להיפרד מהכלב באופן ההומני וה'ידידותי' ביותר, הן למען הילדים והן למען הכלב. הודיעי לילדים שעם כל המודעות והרצון הטוב שלך, לא תוכלי להמשיך לשאת את נוכחותו בבית, ושאת מודעת לצער הגדול שייגרם להם. חפשי לו בית חם וטוב, ושתפי את הילדים בתהליך (אל תעלימי אותו ואל תספרי להם שקרים). הסבירי לילדים שגם לכלב מגיע בית חם ואוהב, ושאצלכם לא זה המצב. אני מאמינה שהם יוכלו להתגבר על צערם בסופו של דבר ולהתנחם בעובדה שהכלב נמצא בבית חם. אני רוצה לציין מניסיוני, שלגדל גור זו משימה תובענית, ולעיתים מתישה ומייאשת. עם זאת, כשמצליחים לעבור את ייסורי הגמילה והנזקים של השנה הראשונה, נכנסים לתקופה ארוכה של נחת משותפת. אולי את רק בנקודת משבר שתחלוף? חשבי על מי שיקבל את הכלבלב "מוכן" ונחמד, שיהנה ממנו אחרי שאת 'אכלת' חודשים ארוכים של מאמץ. לא חבל? (אני שומעת את ה'לא' שלך עד הנה, ובכל זאת...) :-)) ד"ש מירדנה ה'תחש' שלי, שמצטערת גם היא... ליאת