עזרתך

אני אב שהתאלמן כשבני בכורי היה בן 5. כעבור זמן מה נישאתי והתגרשתי. כיום בני בן 15 ולומד בכיתה ט. מתחילת השנה חלה הדרדרות בתיפקודו של בני בבית הספר ובבית. ירידה בציונים-9 שליליים, וכיום כחודש וחצי גם לא יוצא מהבית , מסתגר בחדרו, מבלה זמן רב במחשב, איננו מתקשר איתי או עם הסובבים אותו. היועצת של בית הספר הזמינה אותי לשיחה וקיבלתי ממנה מכתב הפנייה למיון ילדים-לפסיכיאטר. הסברתי לה שמדובר בתופעה כרונית ולא פתאומית, בני זמן רב במצב כזה, יתירה מכך הוא לא יהיה מוכן להגיע לבדיקה כזאת. מה לעשות?

שלום רב, מצוקה כרונית, אולי אף יותר ממצוקה אקוטית, דורשת מענה והתייחסות בהיותה גובה מחירים לאורך זמן, ומדלדלת את המשק הנפשי של האדם. בנך (ממש כמוך) נאלץ להתמודד עם אירועי חיים טראומטיים ומלחיצים, עם הרבה פחות משאבים רגשיים - מעצם היותו ילד ונער. אין לי ספק, שלו הייתם נדרשים (חלילה!) להתמודד עם בעיה בריאותית פיזיולוגית, היית מוצא את הדרך להביא את בנך אל המומחה שיבריא אותו. אני מפצירה בך לנהוג באופן דומה גם במקרה זה, ולהבטיח שהקשיים של בנך יפגשו מענה רגיש ומקצועי בהקדם. מניסיוני, גם המתבגרים העקשניים ביותר, מגלים עד מהרה את יתרונותיו של הטיפול הפסיכולוגי. הם אוהבים לדבר על עצמם, למצוא אוזן קשבת ולב פתוח, ומעריכים את ההזדמנות ללבן סוגיות של זהות באווירה תומכת. תוכל להביע בפניו את דאגתך, ולנסות לבסס איתו סוג של הסכם, כמו למשל שלושה מפגשי ניסיון עם פסיכולוג (לא מוכרחים להתחיל עם פסיכיאטר), שלאחריהם יחליט אם הוא רוצה להמשיך או לא. כך הוא ירגיש מידה של שליטה, ויש סיכוי טוב יותר שיסכים. אישית, אני ממליצה (אם אפשר, ואם לא מדובר בחירום) להימנע ממיון-פסיכיאטרי, ולהעדיף קליניקה שאינה מקושרת עם בית חולים ולכן גם פחות מאיימת. בהצלחה ליאת