בן 3

היי, בני הוא בן 3 ושלושה חודשים לפעמים כשאני מדברת איתו,שואלת אותו משהו..הוא לא עונה זה קורה עם עוד בני משפחה ולא רק איתי. באחת הפעמים הפסקתי לדבר עד שהוא פנה אליי ואז דיברתי איתו כרגל בפעם אחרת אמרתי לו שזה לא נעים לי שאני מדברת אליו והוא לא עונה הייתה סיטואציה שבה החלטתי "להחזיר לו" (סליחה על הילדותיות) ולא עניתי לו אחרי שהוא פנה אליי אבל כל זה לא עזר, לפעמים הוא פשוט לא עונה מה דעתך? שאלה אחרת - לפעמים הוא עושה פרצוף חמוץ ולא ברור לי למה.כשאני שואלת הוא לא עונה.בנוסף לפעמים הוא אומר אני כועס (אחרי שהערתי לו על משהו או שלא קיבל מה שהוא רוצה) האם עליי לדבר איתו על זה? מה להגיד? שזה בסדר לכעוס לשאול אותו למה הוא כועס תודה!

שלום מיקה, אני מצליחה לחשוב כרגע על שני כיוונים אפשריים כהסבר למה שקורה לכם. האחד, יכול להיות קשור לתופעה של מיקוד-יתר, המאפיינת דווקא ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הכוונה למצב בו הילד שקוע מאד במשהו, עד כדי התעלמות מוחלטת מכל קריאה או גירוי אחר. למרות שזה נראה כמו זלזול או התעלמות מכוונת, זה לא המצב: ילד כזה כמו-נאטם מפני הסביבה, וכך מצליח להתמקד בגירוי שעל הפרק. העובדה שזה קורה לו עם עוד אנשים יכולה לחזק את האפשרות הזו. אפשרות אחרת, יכולה להיות קשורה באופי התקשורת בבית, ובסוג של התרסה ובדיקת גבולות. במצב כזה, ובעצם גם במקרה של האפשרות הראשונה, השתדלי לא לחזור על קריאתך מעבר לפעם אחת, ואז - גשי אליו, געי בו, ואמרי "אני מדברת אליך, ומבקשת ש...". לפעמים, מבלי שנרגיש, אנחנו מכבירים מלל רב על הילדים שלנו, עד כי המילים מאבדות מערכן. שתי האפשרויות שהצעתי יכולות לבוא בחשבון רק אם שללתם, כמובן, בעיית שמיעה. אם לא - זה הזמן! לגבי הפרצוף החמוץ, אני מציעה לכבד אותו בזמן אמת ולשמור על הזכות הבסיסית למחות. כשיירגע קצת, תוכלי לנסות לברר איך הוא מרגיש ולמה. בעיני, חשוב מאד לתקף את החוויה של הילד, ולעודד ביטוי חופשי של כל קשת הרגשות, כולל השליליים, כמו עצב או כעס, וזאת מבלי לוותר לו על מה שהרגיז אותו. בטח שזה בסדר לכעוס... בברכה ליאת

אני רוצה לציין שזה בעיקר מפריע לי כי אני פונה אליו בשאלות מתוך התעניינות למשל, לקחתי אותו מהגן הוא רץ אליי ואמרנו שלום...הגענו לאוטו והתחלתי לנהוג ואז אני שואלת אותו מה עשית היום בגן? או, היה חוג?! עם מי שיחקת? והוא לא עונה. המון תודה על התשובה המפורטת והמהירה.