העדר דמות אב

בוקר טוב, אני אם יחידה לילדה בת 4.5. מגיל 9 חודשים היתה במעון שבו לפחות 60% מהמשפחות היו משפחות חד הוריות. משפחתנו קטנה אך מאד חמה. השנה התחלנו גן טרום חובה של העירייה. המשפחה היחידה בגן שהיא חד הורית. בחודשים האחרונים בתי מחבקת מאד אבות שבאים לאסוף את ילדיהם מהגן. החיבוקים שלה באופן כללי להורים אחרים (וגם לילדים) ולאבות אחרים - מאד גברו ומתחילים להיות תובעניים. הגננת שיתפה אותי שהיתה בשבוע שעבר תקרית שאב הגיע לאסוף את ילדו ובתי שרצתה לחבק אותו, הגיבה בתרעומת שלא התפנה לחיבוק שלה איך שהגיע. אני חשה מהשיחה עם הגננת ומצפייה שלי בחיבוקים שלה את האחרים, שיש "אובר" בהתנהגותה. לפני חצי שנה התחילה לבקש גם אח או אחות מכיוון שלרוב הילדים בגן יש כבר אחים תינוקות. אז והיום, אם היא עדיין מעלה את זה אני מסבירה לה - שאנחנו משפחה של אמא וילדה (וכמובן סבתא וסבא,דודנית וכו'). אגב בתי לא מגיבה בהיסטריה על דברים שמרגיזים אותה ביום יום. היחסים שלנו נהדרים (כמובן עם גבולות). יש לי אח שמאד אוהב אותה אבל הוא נמצא בשנה האחרונה בחו"ל וכמעט לא רואה אותה. גם אצל חברים שאינם קשורים לגן - היא מהר מאד ניגשת להכיר, לחבק ולעיתים "נדבקת" לצעירים. אודה מאד על המלצתך להתמודדות. תודה רבה!

שלום אורלי, לטעמי, יש טעם לפעול בשני כיוונים. האחד, מתייחס ל'סימפטום' עצמו. חיבוקים חד צדדיים ותובעניים (גם אם יש להם סיבה עמוקה ו'מוצדקת') כמוהם כהתנהגות חברתית לא תואמת, או הבנה רופפת של הכללים בנושא השמירה על המרחב האישי. במקרה כזה, יש להתייחס לכך כאל כל התנהגות אחרת שהיינו מבקשים להכחיד או לפחות למתן. הסברה, חידוד ההבחנה בין מי שאפשר ונכון לחבק לבין מי שלא, ואפילו מערך עדין מאד של תגמול וסנקציה (כמו למשל הבעה של אי שביעות רצון על פנייך בכל פעם שהיא עושה זאת). הכיוון השני, שבעיני חשוב הרבה יותר, מתייחס ל'עבודת עומק' המכוונת למצב בו היא תרגיש שווה ובעלת ערך, אהובה ובטוחה גם ללא נוכחותו של אב/גבר במשפחתה הגרעינית. זה לא קל, אך נדמה לי שהמאמץ בכיון הזה חשוב. אני ממליצה, לכן, על התייעצות עם גורם מקצועי כלשהו - פסיכולוג ילדים או מטפל באמנות (אולי במקרה שלה עדיף מטפל גבר), באמצעותו תוכל לעבד את הסיפור המשפחתי שלה דרך משחק ויצירה, ולצמוח מתוכו כאדם שלם ומאושר. מה את אומרת? ליאת