יום הזכרון

הי, מקווה שזה הפורום הנכון... בננו בן 3, ובעלי הוא בן יתום צה"ל. כמו בכל שנה, נהיה נוכחים בטקסי יום הזכרון, ונראה לי שהשנה כבר יתחילו שאלות מצידו- לגבי הצפירה, הסבא שאיננו, מוות וכד'. רציתי להתייעץ מה אומרים? איך מסבירים? איך נוגעים בנושא הזה? תודה, כרמית

שלום כרמית, כמו שכתבתי כאן לא מזמן, המוות הוא בן לוויה קבוע של החיים, וילדים ערים לקיומו מגיל צעיר. לרוע מזלנו, ההיסטוריה שלנו כע?ם, מפגישה אותנו עם גזירת המוות "בכל דור ודור", גם מידיהם של צוררים. הילדים נחשפים לזה כבר בגן הילדים, בסיפורי החגים ובאתוסים של גבורה. לאמונתי, ילד הוא חלק מהמשפחה, ועליו לקחת חלק פעיל בטכסים ובאירועים המשפחתיים, ככל האחרים. עליו להתוודע אל המיתוס המשפחתי, אל הדמויות המרכזיות שעיצבו אותו, ואל השמחות והאסונות שפקדו את משפחתו לדורותיה. כמובן שהחשיפה הזו חייבת להיעשות בצורה מותאמת לגילו ולהבנתו. אני סבורה שהידיעה על נפילתו של סבא על הגנת הארץ היא לפי כוחו והבנתו, ונכון יהיה לספר על כך בשפה פשוטה, בליווי הרגשות האותנטיים המתעוררים בכם מול הסיפור. אפשר להסביר שהצפירה של יום הזיכרון מאפשרת לכל האנשים בישראל לעצור את כל עיסוקיהם ברגע אחד, ולחשוב באהבה על כל האנשים הטובים שנלחמו ונהרגו במלחמות. (כדאי להדגיש את ההבדל בינה לבין אזעקת אמת מפחידה, ולהתמקד ברעיון של ניצול ה'פטנט' לצורך הפניית תשומת הלב של כל האנשים בבת אחת). בעיני יש חשיבות גם לנוכחותו בבית הקברות הצבאי, שהוא בדר"כ מקום יפה ומטופח, ואשר בו מתכנסת המשפחה כולה לקרבה תומכת ומחבקת. חשוב לזכור שמה שעוזר לנו, המבוגרים, עוזר באותה מידה גם לקטנים. ההתכנסות לביחד המשפחתי מאד מסייעת בחיזוק תחושת הביטחון והשייכות, ואפילו לתחושת החגיגיות של היום הזה. לשאלותיו, השתדלי להשיב בכנות, אך גם בפשטות המכוונת בדיוק למה ששאל. זכרי שילדים בני שלוש עדיין אינם מסוגלים לחשיבה מופשטת, והם מסתפקים במידע קונקרטי וענייני. ("סבא השתתף בקרב שהתרחש לפני הרבה שנים ב...". ; "הוא היה צעיר ויפה, הנה אתה יכול לראות כאן בתמונה, וכנראה שהיה גם אמיץ"; "הוא קבור בבית הקברות, וכל כמה זמן אנחנו מבקרים את הקבר שלו, ומקפידים שיהיה יפה ונעים מסביבו"; "מי שהכיר את סבא ואהב אותו, מאד מתגעגע אליו, מאד עצוב כשהוא נזכר בו או חושב עליו. בגלל זה יום הזיכרון הוא יום עצוב, עם שירים עצובים ברדיו ובטלוויזיה".). בחרתי לשים את המשפטים האחרונים בסוגריים, כי אני מתייחסת אליהם כאל הצעה בלבד. לכל משפחה יש את הסיפור שלה, את הסגנון האופייני לה, את תרבות ההנצחה שלה, וכד'. אוכל לשתף אותך ולומר שאצלי במשפחה, אל האזכרות מגיעים *כולם*, ואפילו ארגנו "פינת הנקה". הקטנטנים יודעים שבית הקברות הוא חלק מהמקומות בהם נפגשים, ומקבלים את זה בטבעיות רבה. מאחלת לכולנו ברכת שלום ושלווה ואשמח מאד אם תוכלי לספר איך היה. ליאת