להתערב או לא להתערב?

שלום רב, בני בין שנתיים וחצי. יש אצלנו בשכונה מס' ילדים בסביבות גילאי 4-5שאוהבים "להתקרצץ" לילדים אחרים, בעיקר לקטנים מהם ולהציק להם כשהם משחקים. המדובר לאו דווקא במכות (שאז אין בכלל שאלה של להתערב או לא), אבל בכל מיני הצקות אחרות. לפעמים בני משחק איתם ומשתף איתם פעולה, אבל לפעמים הוא רוצה לשחק לבד ושיניחו לו והם דווקא יותר מציקים לו. אני בדרך כלל מתערבת, כי אני חושבת שזה דבר הטבעי ביותר לעשות וגם שילד בן שנתיים וילד בן 4 או 5 או אפילו בן 3, זה לא כוחות שקולים. במקרה אחד ממש חסמתי פיזית עם היד שלי את היד של אחד הילדים ואמרתי "אני לא מרשה" ואז הוא רץ לבכות לאמא שלו 0שכמה מפתיע, ישבה בצד ולא היה מעניין אותה בכלל שהילד שלה מציק לילדים קטנים). כבר אמרו לי שאני צריכה לתת לו להתמודד לבד, אבל זה לא נראה לי. האם אני עושה נכון? תודה ושבת שלום.

שלום רב, אני מבינה שאת מתארת מצבים מגינת המשחקים, כאשר את נמצאת בסביבה. אני שותפה למחשבה שילד בן שנתיים וחצי עדיין זקוק להשגחה צמודה של ההורה גם בשעת משחק חופשי בגינה. עם זאת, השאלה מתי להתערב ומתי להניח לו להתמודד, נשארת פתוחה ורלוונטית. כהורים, אנו מתמודדים תמיד עם הדילמה הזו, מתוך רצון לסלק מכשולים מדרכם של ילדינו, מבלי להפוך אותם תלותיים ונזקקים. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת כותבת שהגדולים אוהבים 'להתקרצץ', והאם בנך שותף לתחושה הזו. הגם שפער הגילאים בין שנתיים וחצי לחמש יכול להיחוות כעצום, מסתבר שילדים גדולים יודעים לנהוג רגישות והתחשבות בקטנטנים שלידם, ולא לרמוס או לפגוע בהם בזדון. אני מציעה לך לנסות לעקוב ממרחק בטוח על טיב האינטראקציה בין הילדים, לסמן לבנך שאת קרובה, ולשדר זמינות ונכונות להתערב *על פי קריאתו*. כך תוכלי, ממש כמו מרים התנ"כית, אחות משה, להשקיף ממרחק סביר "לדעה מה ייעשה לו". בברכה ליאת