ילד בן 4 שואל על מוות

שלום, בני בן 4 וחדשיים (אח לתינוק בן שנה), התחיל לשאול שאלות על מוות בתקופה האחרונה. הוא שואל מי מת? מתי הוא ימות? אם הוא יפגש עם אח שלו כשהוא ימות? אנחנו לא יודעים כ"כ איך להתמודד עם השאלות שלו. בד"כ אני אומרת לו שהוא ילד והוא צעיר ושהוא צריך לשחק ולהנות. בעלי אומר לו שרק מי שזקן מאד מת ואנו משנים נושא ואומרים לו שנדבר על משהו אחר. אין לנו ספק כי מדובר בילד חכם (הרבה) מעבר לילדים בגילו. האם זה נורמטיבי שהוא שואל כאלו שאלות או שזה מצביע על פחד מסויים? האם אנו עונים לו בהגיון? יש לציין כי הוא לא חווה מוות לא בסביבה הקרובה ולא ברחוקה (יכול להיות ששמע על זה בגן) נשמח לשמוע חוות דעת

שלום שיר, המוות, כבן לוויה תמידי של החיים, מעסיק את כולנו, קטנים וגדולים. ילדים נתקלים במוות יותר ממה שנדמה לנו. הם רואים טלוויזיה, נתקלים בבע"ח מתים, נחשפים למשחקי מחשב אלימים, ואפילו לסיפוריה של הגננת על הצורר התורן (אנטיוכוס, המן, פרעה) שקם עלינו לכלותנו. כמבוגרים (שבעצמם לא לגמרי מבינים את חידת המוות), יש לנו תפקיד בעיצוב תפיסותיהם של הילדים ביחס לשאלות הקיום. ילדים צעירים, שעדין אינם מסוגלים לחשיבה אבסטרקטית, עסוקים בהיבטים המאד קונקרטיים של החיים והמוות, ולכן התשובות יכולות להיות מאד פשוטות וענייניות ("כולם מתים מתישהו"; "מתים בדר"כ כאשר מזדקנים מאד"; "המתים נמצאים בבית הקברות"; "מי שמת לא מרגיש כלום"; "אני לא יודעת אם המתים יכולים להיפגש"). פעמים רבות, דווקא שאלותיהם התמימות של הילדים, שאינן מתייפייפות או מטשטשות את הנושא, מעוררות חרדה אצל המבוגרים, הנוטים להתפתל ולהתחמק מדיבור או מחשבה על המוות. מסתבר שתשובות כנות, אמיתיות, הניתנות בשלווה ונינוחות, מספקות את הילדים. אין צורך (בטח לא בגיל 4) להפליג ברעיונות מופשטים על נשמה שעולה השמייימה, על גן עדן או על חיים שלאחר המוות. מניסיוני, דווקא סיפורים אלה הם היותר מעוררי חרדה, והיכרתי ילדים שסבלו מביעותים דווקא בעקבות ניסיונות הרגעה מוזרים כאלה. לתפיסתי, יש לכבד את הסקרנות של הילד, להשתדל להשיב רק למה שהוא בעצם שואל, ולכבד גם את זכותו לפחד מן המוות. אפשר, באמת, לומר משהו כמו "אנחנו עושים הכל כדי לשמור עליך ועלינו, כדי שנהיה בריאים ונחיה המון המון שנים". כך אנחנו נותנים תוקף ולגיטימציה לפחד, אך גם נותנים תחושה של שליטה ואחריות על החיים ועל איכותם. יש לא מעט ספרות ילדים בנושא, כשבעיני, החביב והאוניברסאלי מכולם הוא "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל. מאחלת לכולנו בריאות טובה ואריכות ימים ליאת