ביישנות?

אני בת 17 וחצי. כל פעם כשיש דיון בכיתה אני מתקשה מאוד להביע את עצמי בחופשיות. יש איזהשהו גמגום קל, דפיקות לב. כשעליי להכין מצגת בפני הכיתה עם שתי חברותיי לא הצלחתי להשחיל משפט למרות שהיה לי מה לומר, אך חששתי, וגם הייתה השתלטות של חברותיי על הדיון ובסוף אי מרגישה אפס מוחלט. אני גם במועצת תלמידים ולא מצליחה לדבר, אני חוששת שמא יצחקו עליי, לא אהייה מספיק ברורה, אולי לא מעניינת כלל, ממש חוסר ביטחון משווע. ויש לי מה לומר והרבה אך אני לא מעיזה. תמיד אני משמיעה משפטים בשקט והאחרים קולם גבוה משלי והם באישיותם כובשים ממני בדרך שהם מציגים את הדברים. אני אציין כי אני דואגת להכין את עצמי בבית לקראת הדיונים, לומדת את החומר הייטב, אך יוצאת כאילו הייתי מיותרת שם. וכולם יודעים שאני הכנתי את המצגת ולא אמרתי מילה. מה לעשות? אני מרגישה רע כי יש לי מה לומר...

שלום יונית, את יודעת, לא כולם מסוגלים לעמוד ולדבר בפני קהל. מסתבר שאפילו אנשים שמתפרנסים מזה (אנשי אקדמיה, זמרים ושחקנים) סובלים מתופעות של "פחד במה" או "פחד קהל", המשתקים אותם לזמן מה לפני רגע האמת. למזלך, כפי שאת מציינת, למרות שכמעט לא הוצאת הגה, כולם יודעים שאת זו העומדת מאחורי המצגת, ולפיכך אני מניחה שאת זוכה להערכה (לפחות) על כך. כעיקרון, הדרך לטפל בפחדים מסוג זה, כרוכה בהקהייה הדרגתית של הפחד באמצעות חשיפה הדרגתית לסיטואציה המאיימת. במילים פשוטות, אם תעשי זאת שוב ושוב, הפחד יפחת ואולי לבסוף גם ייעלם. בדר"כ אין לנו הזדמנות לעשות זאת באופן טבעי במציאות (אלא אם את באמת מורה או אמנית במה), ולכן פונים לעזרתו של איש מקצוע, פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, שייצור עבורך ויחד איתך, מערך היררכי של משימות לתרגול, מהקל אל הכבד. לפעמים, במקרים קיצוניים, נעזרים גם בטיפול תרופתי בנוגדי-חרדה. אולי לא תגיעי למופע בקיסריה, אך אני מאמינה שעם עזרה תוכלי להשתתף בדיונים בכיתה. בהתחלה זה יהיה קשה מאד, בהמשך, קשה, ולבסוף - אולי - עניין של מה בכך. בהצלחה ליאת