אח חדש במשפחה

רבות דובר על הכנסת אח חדש למשפחה וההתמודדות של האחות הגדולה. אך מה עושים אם לא ברור מה לעשות? בתי בת שנה ועשרה חודשים ובעוד כארבעה חודשים אני אמורה ללדת. במהלך החודש האחרון הופיעו אצלה תופעות רבות הקשורות כמעט כולן ליחס שהיא דורשת ממני, היא מתעוררת בלילות ומוכנה להרדם רק עלי, היא מוכנה שרק אני ארחץ, אספר, אשחק, אחזיק. אני חייבת לציין כי במהלך החודשיים-שלושה האחרונים הפסקנו לה את הסימילק ואת ההחזקה על הידיים ואנחנו מאוד משתמשים במושג "גדולה" בנושאים אלה ("את כבר גדולה לא צריכה על הידיים בואי אני אתן לך יד אחת.."). הדבר נעשה בתיאום זמנים ועניינים מול הגננת. דבר נוסף הוא שהיא ילדה מאוד מאוד מפותחת ונבונה לגילה ואני חושדת שהיא מרגישה את הבאות ומנסה "להתיילד" כדי לקבל יותר תשומת לב. היא עברה לקבוצת ה"גדולים" בגן וייתכן שאיבדה בכך פריווילגיות כאלה או אחרות של"קטנים" מותר ול"גדולים" לא. האם עלינו לספר לה כבר בשלב הזה על הולדת האח? כיצד יש לנהוג איתה בכל מקרי ההתיילדות השונים? שני דברים אחרונים, אני אומנם בשבוע יחסית מתקדם (23) אך לא רואים עלי כמעט בכלל את ההריון בשלב זה למרות שבגן היא כבר ציינה בפני הגננת מספר פעמים את העובדה שלאמא יש פלפילון בבטן, ולבסוף, היא מתקרבת לגיל שנתיים ואנו מתמודדים במקביל עם כל תופעות ה"לא רוצה" וובניית הגבולות ולא יודעים להחליט אם כל התופעות קשורות לגיל ההתמרדות הזה או שהן קשורות להריון. תודה מראש, נטע

שלום נטע, תינוקות ופעוטות עדיין אינם מסוגלים לחשיבה מופשטת (אם וכאשר...), וחשיבתם מתאפיינת בקונקרטיות (כאן ועכשיו...). מסיבה זו, אני מאמינה שהתנהגותה ה'מתיילדת' קשורה לעצם היותה עדיין פעוטה קטנה מאד, כמעט תינוקת, ופחות להבנה כלשהי של רעיון ההריון והלידה המתקרבת. הרעיון של פילפילון בבטן של אמא עלול, גם הוא, לבלבל ולהרתיע ילדה עם חשיבה קונקרטית, שבהחלט יכולה להאמין שיש לך בבטן גור פילים. עם כל הכבוד לספר הפילפילים, למה בעצם לא לדבר על תינוק? כרגע, לפחות ככל הנוגע ללידה המתקרבת, אני סבורה שאינך צריכה לעשות הרבה, מלבד להמשיך להיות קשובה לצרכים הנורמטיביים של ילדתך, תוך היענות סבלנית מצד אחד, ושמירה על עצמך ועל כוחותייך (גבולות, אלא מה?) מצד שני. הפירוש המעשי של עמדה כזו היא שלא ילדתך היא זו שתקבע (תסכים) מי ירחץ/ילביש/ירדים אותה, אלא אתם. כשהיא מתעוררת בלילה, גשי למיטתה והישארי לצידה, אך אל תרשי לה להירדם עלייך או במיטתך. זכרי שהרגלים 'רעים' הם כאלה שאנחנו, ההורים, סיגלנו: אנחנו הרשינו ואפשרנו אותם, ולכן עלינו האחריות לגמול את הילדים מהם. אם את חושבת שתתקשי לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת