דאגה לילדיי

אני חוזרת כל יום מן העבודה כשאני רוויה מאוד ומוצפת ואת כל הזעם מוציאה על ילדיי, אני מקללת אותם קללות נמרצות ולעיתים מכה אותם-לאחרונה חדלתי להכות. אך הדבר הנור בעיניי-ההשפלות- נמאס לי ממך, לא רוצה אותך, אתה .....יא בן....וסדרה של כינויים.... הכעסים בבית לא באים סתם- הם נמצאים יושבים מול הטלויזיה במקום להכין שיעורים, לנקות את שאריות האוכל שנותרו במטבח, להחזיר חפצים שלקחו וכו'. ברגעי נחת אני מביעה חרטה עצומה על הקללות וההשפלות והמכות, ושוב ושוב מסבירה איך צריך להתנהג כשוזרים מבית הספר: הכנת ש"ב, סידור מינימלי של המטבח וכו'. הם חוזרים מבית הספר בשעה 13:30 ואני בשעה 15:00. אין פער גדול שבו הם נ שארים לבד- הם בני 12, 8. מה לעשות?

שלום נחמה, ההחלטה להביא ילדים לעולם כרוכה באחריות ומחוייבות עמוקה לצרכיהם *כולם*, פיזית ורגשית. גם ההחלטה לצאת לעבוד מחוץ לבית, ואין זה משנה אם מדובר באם או באב, מחייבת את ההורים להבטיח כי שלומם ורווחתם של הילדים לא תיפגע עקב כך, לפחות לא באופן הרסני. עם כל האהדה שלי לקושי ולמצוקה שלך אחרי יום עבודה קשה, מצב בו הילדים הופכים שק החבטות או ערוץ לפורקן המתחים, אינו מקובל וגובל בהתעללות. הילדים שלך עדיין קטנים, וגם הרגלי נכונים בבית יש ללמדם באהבה, סבלנות ורגישות. לאור מה שאת מתארת, אני מפצירה בך להגיע ללא דיחוי להדרכת הורים, שתנחה אותך כיצד להפעיל נכון את כישורי ההורות שלך, ולשלב בין הצורך להתפרנס בכבוד לצורך לספק לילדייך נוכחות הורית מיטיבה. אל תחכי עם זה, כדי לא ליצור נזקים עתידיים. בהצלחה ליאת