תפקיד ההורה כמורה פרטי?

שלום. יש לי שאלה בנושא תפקידו של ההורה בחינוך ילדים . יש לנו בת שהתחילה השנה בחטיבה , היא אובחנה עם בעיות קשב וריכוז ברמה נמוכה יחסית אבל מתקשה לשבת ולהכין בעצמה שעורים ללא עזרה . הילדה מקבלת עזרה בהכנת השעורים במהלך השבוע ע"י מורה פרטי במספר מקצועות ובמקצוע החשבון בהסכמה היא מקבלת עזרה מאיתנו הההורים . שאלתי: 1. האם אנו ההורים צריכים לראות את ההורה כמורה פרטי ? 2. איך לעזור לה (לילדה) האם לבדוק את החומר או לראות שעשתה ללא בדיקת נכונות הדרך והתוצאה ? 3. האם ככלל תפקיד ההורה לבדוק שעורים ? 4. האם להורה יש אחריות על הכנת השעורים של הילדה , ? חג שמח תודה

שלום מארינה, ראשית, אני מתנצלת שנאלצת לחכות קצת לתגובתי. ולשאלותייך - ככלל, המצב הטוב והרצוי הוא שהילד יוכל לקחת אחריות מלאה על לימודיו, אך כמו שאנחנו יודעים, לא תמיד הדברים כה פשוטים. הרגלי למידה הם עניין נרכש. בשנות ביה"ס הראשונות, להורים יש תפקיד חשוב בכינון הרגלי הלמידה בבית. על ההורים להבטיח סביבת לימוד נאותה ונקייה מהסחות (שולחן כתיבה נוח, כיסא, מנורת שולחן, כלי כתיבה, וכד'). בנוסף, ההורים אמורים לעודד את הילד להכין את שיעוריו בזמן נוח, באופן שיבטיח רמת ריכוז טובה, ולסייע לו בהתארגנות לקראת יום המחרת. מרבית ההורים מצליחים לעקוב ברמה סבירה אחרי הדרישות האקדמיות ולהיות בקשר עם המורה כדי להתעדכן על מצבו של הילד. שנים ראשונות אלה מהוות בסיס לעתידו של הילד כלומד עצמאי. הציפייה היא שהילד יוכל בהדרגה לקחת על עצמו את האחריות, ולתפקד בצורה טובה בביה"ס ובבית. הצרות מתחילות בדר"כ בשני מצבים אופייניים. האחד, כאשר המעורבות של ההורים הופכת למעורבות-יתר, בדר"כ כתוצאה מחרדות/משאלות/צרכים שלהם עצמם. והשני, כאשר מתעוררים קשיים ספציפיים אצל הילד, וכתוצאה מהם גם החרדות/דאגות/ משאלות וצרכים של ההורים, שקודם לכן היו מתונים יותר. בשני המצבים האלה מעורבותם של ההורים יכולה להיות בעלת פוטנציאל בעייתי. כאשר הילד שלנו באמת מתקשה, חשוב שיקבל את העזרה הרלוונטית לקושי. בתך אובחנה כסובלת מבעיות קשב וריכוז, ולכן עליה ללמוד להתארגן נכון, ולעמוד במטלות שיעורי הבית בצורה יעילה. מורה פרטי המנוסה בעבודה עם ילדים מסוגה יוכל לאמן אותה בזיהוי השינויים ברמת הקשב והריכוז, והתאמתם למשימות שלפניה. אני סבורה שבדר"כ הורה לא יכול לתפקד כמורה טוב, בהיותו מעורב רגשית, ולכן עלול ליפול למלכודת של רחמים או וותרנות מצד אחד, או נוקשות ותובענות יתר מצד שני. אם כבר לקחתם על עצמכם את תפקיד המורים לחשבון, נסו לחשוב איך הייתם פועלים מול ילד זר. השתדלו לגייס עמדה מכבדת ולא שיפוטית, לזהות את מוקד הקושי ולכוון אליו בצורה עניינית. כמו בכל גיל, בכל מקצוע, ועם כל ילד, המטרה צריכה להיות - בגדול - חיזוק מיומנויות הלמידה ושאיפה למצב בו תוכל ללמוד בכוחות עצמה. לכן, בהתחלה חשוב לוודא שהיא מבינה את החומר ולא טועה בו, ובהמשך כדאי לסגת קצת ולעודד עבודה עצמית עם בדיקה 'מדגמית' של מה שעשתה. חשוב לעודד גם ניסיונות שלא הולידו תשובות נכונות ("לא נורא אם היו לך טעויות, אבל תראי כמה יפה הצלחת לשבת על זה לבד. כל הכבוד!!! היית רוצה שנעבור על הטעויות יחד, או שאת מעדיפה לנסות שוב?") אישית, אני מאמינה שאין זה מתפקידנו, ההורים, לבדוק שיעורים. בשביל זה יש מורים. ילד שהתרגל לפיקוח תמידי נוטה להסיר מעליו אחריות. זאת ועוד, השגחה צמודה מדי עלולה לשדר לילד מסר בעייתי של "אנחנו לא סומכים עליך, ולכן חייבים לבדוק אותך כל הזמן". שני המצבים הללו לא רצויים. בעיני עדיף מסר האומר כי האחריות להכנת השיעורים ולאיכותם היא של הילד עצמו, וכי אנחנו סומכים עליו שיוכל להתמודד עם זה בהצלחה, גם אם לא באופן מושלם. מקווה שתצליחו ליהנות מחופש פסח, בלי שיעורים בכלל... בהצלחה ליאת