איך גורמים לילדים לשתף במידע?

שאלה כללית בעקבות פרשת "פייסבוק" והילד שהתאבד, שהייתי שמח לשמוע את דעתך לגביה. אין לי עניין בפרטי המקרה הספציפי כמובן, אבל אני מנצל אותו לשאלה כללית. הורי הילד מספרים, כך על פי הדיווחים בתקשורת, כי היו שואלים אותו מה קורה בביה"ס, מי מציק לו וכדומה, והוא תמיד ענה שהכל בסדר. השאלה היא איך נמנעים מהמצב הזה, מה עושים, אם אפשר בכלל לעשות, ולו בשלב הרבה יותר מוקדם, כדי לשמור על פתיחות של ילד שמשתף את הוריו במה שעובר עליו.

שלום רועי, שאלה טובה וחשובה. היכולת לקיים מערכת יחסים פתוחה וכנה עם ילדינו כרוכה בלוליינות לא פשוטה, בין הרצון הטבעי להיות "חברים" שלהם מצד אחד, ודמויות סמכות מחנכות ואחראיות מצד שני. הילדים שלנו גדלים ומשתנים עם הגיל, ויחד איתם משתנים וגדלים גם האתגרים שלנו, ההורים, לאור הצרכים, הסכנות והאיומים המתעדכנים אף הם. לתחושתי, אין מתכון נכון אחד ליצירת מערכת יחסים הרמונית, פתוחה וכנה בין בני אדם בכלל, ובין הורים וילדים בפרט. נכנסים לכאן כ"כ הרבה גורמים - אישיותיים (שלנו ושל הילד),משפחתיים, תרבותיים, חברתיים ואחרים - עד כי בלתי אפשרי 'ללכוד' את הנוסחה המנצחת. העובדה שמקרים עצובים כמו זה האחרון הם נדירים יחסית, מעידה על כך שברוב הבתים זה איכשהו עובד. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו אינו חסין, ומוטלת עלינו האחריות להישאר דרוכים, עם אצבע על הדופק. כחברה דמוקרטית, אנו נוטים לקדש ערכים כמו 'פרטיות', 'מרחב אישי', 'זכויות בסיסיות', 'חופש דיבור ומחשבה', ואני יודעת שהורים רבים, בעיקר נאורים ואינטליגנטים, נמנעים במודע מכניסה לאזורים הפרטיים של ילדיהם, נמנעים מכל מה שמריח ממנו "חקירה", ומעדיפים להישאר בעמדה של השגחה פסיבית. לעיתים נלווה לכך רציונל כלשהו ("אני סומך על הילד שלי. הוא ילד טוב"). עמדה כזו, בשילוב עם סדר יום מטורף שלנו ושלהם, מרחיבים לעיתים קרובות את "השטח המת", הנותר מחוץ לתחום הראייה שלנו, מחוץ למודעות שלנו, מתחת לראדאר שלנו. אם כל אחד מאיתנו יחשוב לרגע עם עצמו, ויברר עד כמה הוא מכיר באמת את הילד שלו. יודע מה הוא אוהב ושונא, איזה תכניות טלוויזיה הוא אוהב ולמה, מה הוא באמת עושה כשהוא נמצא עם החברים שלו, איפה הוא מבלה ביום שישי בערב ומה שותים שם, מי הילדה שהוא אוהב בבי"ס ומה היא חושבת עליו, מה הוא עושה אם נגמר לו הכסף ואין לו איך לחזור הביתה, מתי העליבו אותו בפעם האחרונה, מה הוא עושה כשמעליבים אותו, האם קשה לו בשיעור תנך, מה הוא חושב על המורה שלו, באילו אתרי אינטרנט הוא גולש, מה הוא יודע על סקס, סמים ואלכוהול, האם כאב לו משהו השבוע, איזה מותגים הוא מעדיף, כמה סוכר הוא אוהב בקפה או בתה שלו, ולאיזה מקום הוא הגיע בריצת 100 מ'.... אפשר, כמובן, להמשיך בזה שעות. אם נהיה מספיק אמיצים, נודה בוודאי שאנחנו לא תמיד יודעים מה שלום הילדים שלנו באמת. לעיתים קרובות אנחנו מסתפקים בלהיות 'מכון התקנים', לברר אם הכל בסדר בביה"ס, ולנזוף כשמשהו משתבש. אוכל לומר לך ביושר, רועי, שילדים רבים שיושבים אצלי בקליניקה מביעים הכרת תודה עמוקה רק מעצם העובדה שאני יושבת ומקשיבה להם בסקרנות ועניין, משחקת איתם, שואלת שאלות ועונה תשובות. נדמה לי שהילדים צמאים מאד לסוג כזה של התעניינות וקרבה כמעט בכל גיל. הורים שמכירים בכך ומספקים מענה מכבד וטוב דיו , יכולים להבטיח במידה סבירה שילדיהם יוכלו לפנות אליהם בשעת צרה, ירגישו מוגנים ועטופים, ויידעו שיש להם על מי לסמוך. לא בטוח שקיבלת מענה. הנושא מעולם אינו נסגר. אשמח אם הורים נוספים ירצו לשתף כאן במחשבותיהם ותחושותיהם. אנא עשו זאת. שבת שלום ליאת

הזו שמתאר איזו התנדנדות בין פלישה לגבולות הפרטיים לבין אדישות. אני יכולה לומר שכמטפלת הנושא הזה כל הזמן עולה בתוך המפגשים- התענינות שיכולה ממש להחוות בעיני הילד כרדיפה ובפגיעה בגבולות ומצד שני- פינוי מקום ושחרור שנחווה כמו נטישה. אני חושבת שדרך סבירה להתמודד עם הפער הזה הוא לעשות איזה שיחת הכנה לילד שמאפשרת לו את המרחב ההורי המתעניין בלי לפגוע באוטונומיה שלו. לומר לילד למשל שאנו כהורים מאוד מתענינים בקורה אותו ומעונינים לדעת על חייו, האם יעדיף שנשאל או ישתף בעצמו. אני חושבת שגם מודלינג של שיתןף בין בני הזוג יכולים מאוד לשפר את היכולת הזו. גם הפיכת השיתוף למשהו שמובנה בזמן ובמקום (נניח סביב השולחן האוכל, סביב איזה משחק וכו') יכולה מאוד לעזור. שיחה כשלעצמה לבדה יכולה להחוות כמשהו מאיים כי לא כל הילדים מאוד מילוליים. אצלי בקליניקה דווקא הדיווח על חוויות משמעותיות נעשה תוך איזה משחק שמהווה הסחת דעת כביכול מתכנים שיכולים להיות מציפים. הקשר שנוצר הוא תנאי מקדים לשיחה אחרת זה יכול להחוות כניתוח בלי הרדמה.