ילד מאתגר

אני מניחה שאני אכתוב הרבה כמו שככה אנו מתלבטים לגבי ילדנו. בננו בן ארבע וחציוהוא "מחלוק" למספר ילדים. 1. מצד אחד מאוד נבון ופיקח, ילד שמח , חברותי אוהב מאוד חברהלפני כחודשיים וחצי נולדה לו אחות, מאוד דואג לה ועוזר. יודע להעסיק את עצמו לבד וכייף לראות כיצד עושה זאת. 2. מצד שני מגיל מאוד צעיר בוכה מכל דבר. לוקחים לו משהו-בוכה, לילד אחר יש משהו שלו אין-בוכה, ילד הרביץ לו-בוכה, בטעות ילד נפל ונפל עליו או עבר לידו ולא נראה לו-בוכה ועוד בטענה שהוא הרביץ לו... יש לציין שאין לו וויסות בבכי הוא צורח!!!! בקיצור יש ימים שכל הזמן רק בוכה (אנו בטוחים שזה לא מתסכל רק אותנו גם הבכי וגם חוסר הנעימות מהחברה אלא גם אותו) 3. ומצד שלישי הוא מאוד קונדסון ואוהב להיות במרכז העניינים ולהצחיק (לא תמיד זה בזמן הנכון ובמקום הנכון) והוא נגרר אחרי ילדים אחרים-אומרים לו משהו לעשות עושה אחריו. גם אם זה דברים שליליים. כמו לזרוק חפצים מעבר לגדר בגן וכו'... 4. דבר נוסף הוא אוהב מאוד "להעלים" חפצים. תמיד חייב להחזיק משהו ביד או להכניס לכיסים . תמיד חוזר מהגן או מסבתות עם דברים. בחלקם מבקש רשות ובחלקם לא. וכמובן אם ביקש ואמרו לו-בוכה. בכל הנושאים האלו אנו מסבירים לו ומדברים איתו ונראה שמקשיב ואפילו מסביר בעצמו מדוע עליו לא לעשות זאת אך 2 דקות אחכ כאילו שכח על מה דיברנו. אנו מאוד מתוסכלים ממצבים אלו ושוקלים ללכת לאבחון בהתפתחות הילד. האם בנוסף ישנם דברים שעלינו לעשות על מנת להפחית התנהגויות אלה? מצטערת על האורך פשוט קצת מעט מתוסכלים...תודה

הוא גם מאוד דעתן. הכל צריך ללכת לפי הדרך שלו. אם לא-בוכה!!!

שלום א', סליחה ש'ברחתם' לי. זה היה לא בכוונה... ולעצם שאלתך - ילד שבוכה מכל דבר הוא ילד שלמד שבאמצעות הבכי הוא משיג הטבות וזכויות שאולי לא היה מקבל בדרך אחרת. כדי לבחון האם השערה זו נכונה, נסי לשחזר כיצד אתם פועלים ואיך אתם מגיבים לבכי. באופן דומה, גם התנהגויותיו הבעייתיות האחרות, קשורות במידה רבה לאופן התגובה שלכם. אסביר - אם הילד שלכם בוחר להפר את הכללים (למשל לזרוק חפצים מעבר לגדר, או לעשות שטויות בבית, או להעלים חפצים ללא רשות), זה בגלל שהוא נוכח שהוא יכול לעשות זאת מבלי לשאת בתוצאות. את יודעת, הסברים ותוכחות לא מאד מרשימים ילדים קטנים. גם אם אנחנו מאלצים אותם "לבקש סליחה", אין לדברים משמעות אמיתית בעיניהם, ובקשת הסליחה אינה משקפת חרטה והפנמה של האיסור. כדי שילד ילמד להתנהג עפ"י הכללים, יש לאכוף אותם בצורה חד משמעית ועקבית. הפרת כללי ההתנהגות אינה 'קונדסות' אלא פגיעה ברכוש או בכבודו (לפעמים גם בגופו) של אדם אחר. לכן, כדי להכחיד התנהגויות שליליות, יש לנקוט *פעולות!* ולא דיבורים. אם הוא זורק חפצים מעבר לגדר הוא גם זה שיאסוף אותם חזרה, ואם זה בלתי אפשרי או מסוכן, הוא לא יוכל לשחק בחצר לזמן מה ("עד שתדע להתנהג בחצר כמו ילד גדול, שלא עושה שטויות"). אם הוא לוקח חפצים בלי רשות, עליכם לדאוג שיחזיר אותם ויתמודד עם אי הנעימות הכרוכה בכך. כאשר אמרים לו "לא" והוא צורח, אפשר להביע השתתפות בצערו, אך אין להיכנע לרצונו ולוותר לו. אפשר לעזור לו להתגבר על האכזבה ולשבח אותו על יכולת ההתאפקות, גם אם הוא בוכה, אך לא להיכנע ולוותר, כדי לשבור את התפיסה לפיה ניתן להשיג הכל דרך הבכי. אם את חושבת שלא תוכלי לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת