מספר סיפורים...

הי ליאת אחייני בן השבע, עם הפרעת קשב וריכוז משקר/מספר סיפורים רוב הזמן. הערב למשל התקשר וסיפר שרואה סרט בשם מסויים כשבפועל לא נכון. גם למורה בבית הספר הוא סיפר סיפורים לא נכונים לחלוטין על המשפחה (לגבי מוצא של ההורים למשל). לפעמים אני מניחה שלעיתים הוא מספר דברים שאולי היה רוצה שיקרו, אך יש מצבים רבים שההסבר הזה לא תואם לסיפור... שאלתי, כיצד עלי / על הוריו להגיב. כשהוא מספר משהו אני לא מאמינה ושואלת אם הוא בטוח וכו'. כיצד צריך להגיב לו כשהוא מספר סיפור, גם כשברור שזה לא נכון וגם כשיש איזה ספק במה שהוא מספר (מדובר במצבים יומיומיים שבהחלט יכולים לקרות)? כיצד אפשר לגרום לו להבין שהסיפור לא מספק את הצורך שלו? על מנת שיחדל מזה? תודה. דפנה

שלום דפנה, בגיל שבע, ילדים כבר יודעים להבחין בין מציאות לדמיון, אך הם עלולים 'לכופף' את המציאות לצרכיהם (כמו לא מעט מבוגרים, העושים זאת לאותה מטרה ממש). גם אם המוטיבציה שלו לא ברורה לכם עד הסוף, הגיוני להניח שלתפיסתו, ה'מעשיות' שהוא מספר משרתות אותו באופן כלשהו. כשאתם נתקלים במצב בו הוא מספר משהו לא נכון או לא מדויק, אני מציעה לתקן אותו בצורה עניינית, ללא תוכחה או נזיפה, על מנת לסמן לו את גבולות המציאות. ("ראינו שסיפרת שסבא וסבתא עלו לארץ מרוסיה, וזה לא ממש ככה. סבא וסבתא הגיעו מפולין. יש סיבה לזה שבחרת להזכיר את רוסיה?"). אני מאמינה שעם גישה לא שיפוטית ומקבלת, התופעה תחלוף מאליה, כשייגמר תפקידם של הסיפורים. לא מדובר בכשל מוסרי או שקרנות, אלא במנגנון ילדי שכיח, בשירות צורך אקטואלי כלשהו. בברכה ליאת