התנהגות של ילד בן 4.5

בננו בן ה 4.5 התחיל לפני כחודשיים גן חדש. ילד מאוד חברותי, מתנהג יפה, לעיתים בשובבות ככל ילד בגילו. מאז שהתחיל את הגן החדש, החל לקלל בצורה שאינה מתאימה לילד בן 4.5 (קללות רציניות ביותר!!!) עושה דברים שיודע שאסור לו לעשות, סוג של "שובבות יתר". משיחה עם צוות הגן ומסיטואציות שראינו בעצמנו ברור לנו שמקור התנהגות זו היא חברות עם ילד בגן אשר מתנהג בצורה דומה. כאשר נמצא בסביבתו הופך להיות ילד אחר.דווח לנו שבגן עושים הפרדה ביניהם בזמן האוכל, בזמן המשחקים וכו'. נושא הקללות מטריד אותנו בעיקר. לבננו גם אח קטן שחוזר אחר הקללות. האינסטינקט שלנו להוציא את בננו מגן זה. אך מעשה זה אינו מבטיח דבר. כמו כן איננו רוצים להעביר אותו שוב הסתגלות קשה לגן חדש. לא נראה לנו גם מתאים לאסור עליו לשחק עם אותו ילד, שכן יש לנו הכרות וידידות טובה עם הוריו. נשמח לעצה בנושא.

ההזדהות עם התנגדות שלילית מאפיינת הרבה פעמים ילדים בגיל הזה שמחפשים לבנות את זהותם. בהזדהות עם ה'רע'- יש תחושה של כוח ועוצמה שמאפשרים גם תחושת שליטה, נפרדות והעדר תלות בסמכות- בדומה להזדהות עם גיבורי- על המספקים את הפנטזיה על אומניפוטנטיות ועצמאות. מהבחינה הזו זה לא נשמע לי כמשהו חריג או מעורר דאגה גם אם די מעיק. כרגע הוא בודק גם את גבולות המציאות- כמה תאפשר לו הסביבה החינוכית את פרוק המסגרת- וזה יכול להיות אפילו ניסיון חיובי ומצמיח עבורו- בין הצורך לביטוי עצמי להתיחסות למסגרת. להעביר את הילד מהגן אולי יפתור את הבעיה באופן זמני- אבל תמיד יצוץ בהמשך הדרך איזשהו מנהיג אחר שיעורר את הדחף שוב ללכת איתו ולקבל את הכוח הנשגב...

רותם שלום, אני מאוד מסכימה עם איילה, שהתנהגות שלילית נותנת אונות וכוח. כאן נכנס לתמונה תפקיד מאוד חשוב שלנו כהורים - להוות מודל לילד ולהיות משמעותיים בעבורו בגיבוש זהותו. למשל, כאשר הוא מקלל בבית, לגשת אליו ולומר לו בגובה העיניים שאצלינו בבית לא מקללים, שאצלינו בבית מדברים בכבוד זה אל זה ועוד..המסר צריך לעבור בצורה חד משמעית וברורה. וכמודל אתם צריכים לא לקלל (גם לא קללות "לא רציניות"), ולדבר בכבוד זה אל זה - כך ילמד הילד להתנהג לפי ערכי החינוך שלכם, למרות התנסויותיו בגן. על כל שינוי קל עודדו אותו, ואמרו לו כמה הוא מדבר בנעימים וכמה כייף לכם לשמוע אותו כך. בהצלחה - שירלי

שלום רותם, מעבר להערות ולעצות שנתנו איילה ושירלי, אוסיף כמה מילים משלי. באופן אישי, איני נוטה להתרגש מאד מקללות (רציניות?) של ילדים בני 3-4-5. הקללה אינה אלא מילה, שרוכשת את כוחה הכמו-מאגי מעצם תגובתם של המבוגרים. ילדים קטנים מגלים עד מהרה, שבאמצעות מילה אחת קטנה הם מצליחים לחלץ מהמבוגרים תגובות עוצמתיות (בהלה; כעס; עלבון; זעזוע), ששום מילה אחרת לא מצליחה לעורר. הם לא בדיוק מבינים את משמעות המילים, אך לומדים שיש כאן משהו מיוחד וחריג. לפעמים, התעלמות אדישה עדיפה על פני נאומים ותוכחות, שלא מאד מרשימים ילדים קטנים. אני מסכימה מאד שחינוך לכבוד וערכים מתחיל בבית, וכמו שאמרתי כאן לא פעם, אני מאמינה שקשה מאד לקלקל בית טוב. לכן, נסו למקד את המאמצים שלכם בחינוך עקבי, בהצבת גבולות יעילה, ובחיזוק מעמדכם כדמויות סמכות ומודל התנהגות. לתפיסתי, זהו הנשק הטוב ביותר כנגד השפעות שליליות, עליהן אין לנו כמעט שליטה. חזקו ואמצו ליאת