שינוי פתאומי

בני בן שנה ו10 חודשים. אני מגדלת אותו לבד בהיותי חד הורית ויש עוד מתבגר בבית בן 12 שהקטן מאוד אוהב אותו והם מסתדרים. בשבוע האחרון אני רואה התנהגות מוזרה, הקטן צובט אותנו עד כאב ממש עד שאנו צועקים. כמו כן בכי שלו יכול להימשך שעה שלמה ברציפות תוך שהוא כבר מקיא מרוב בכי ומאמץ ואחרי שעתיים נרדם גמור שהוא נאנח באפיסת כוחות. אין משהו חדש שקרה בבית. הוא איתי כל היום הוא ללא מסגרת, וחצי מהזמן על הידיים, הוא לא אוהב זרים, ובמיוחד מגלה פחדים מהמין הזכרי, הגרוש שבא לבקר את הגדול וקולו מאוד עמוק ומחוספס, מאוד מרתיע את הילד אני לא נותנת לו כמעט לגעת בו. באופן כללי הקטן חי באוירה טובה של שמחה צחוק מוסיקה ומשפחה של הוריי שקרובים אלינו ומתראים. אינני מבינה מה פשר ההתנהגות, הוא תולש לי את השיער עד שאני צועקת מכאב, או ששורט את פניי בתנועות של גירוד ציפורניו על פניי. האם זו תחילתו של גיל שנתיים הנורא? מה הוא רוצה לומר בזה? נסיון של שליטה אולי? ממש נואשת, אין לי אפשרות לממן לו פסיכולוג, אשמח להדרכתכם.

שלום מרים, איני חושבת שבנך הקטן צריך פסיכולוג, אך נדמה לי שתוכלי להרוויח מאד מהדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לך להציב לו את הגבול באופן יעיל. באופן כללי, אין לאפשר לשום ילד, בשום גיל, לפגוע פיזית בהוריו או באנשים אחרים, ועליך לפעול מיידית להפסקת הנוהג הנפסד הזה של צביטות, שריטות, או משיכת השיער. אחרי הכל, מדובר בילד קטן מאד שניתן לעצור בנקל, ואני מתקשה להבין מדוע אתם מאפשרים לו לפגוע בכם עד הצורך לזעוק מכאב. בכל פעם שהוא מתנהג כך כלפייך, קומי והתרחקי ממנו, ואמרי בתקיפות "לא! אני לא מרשה!". התנהגות תקיפה ובלתי מתפשרת כזו, אם תונהג בעקביות, אמורה להפסיק זאת. אני שבה ומעודדת אותך לפנות להדרכת הורים, שבהיותה קצרה יחסית וממוקדת, אינה אמורה להכביד על הכיס יותר מדי. בהצלחה ליאת