הורים בבתים נפרדים

שלום רב, אני אמא לשני ילדים מקסימים, הגדולה בת חמש וארבעה חודשים והקטן בן שנה ושמונה. אני והאב גרים בבתים נפרדים לא כזוג וכך זה היה מההתחלה. כרגע הילדים מבלים עם האב את ימי שני ורביעי מהשעה חמש אחה"צ כאשר בימי שני הם ישנים אצלו וברביעי לא. ימי שישי הם ישנים אצלו אחת לשבועיים ובימי שישי שלא ישנים מבלים איתו מספר שעות בצהריים.ביתי הגדולה החלה לישון אצל אביה מגיל שנה וחצי לערך ובהדרגה העלינו את מספר הלילות, בהתחלה היה לה מאוד קשה והייתה בוכה כל הזמן שרוצה את אמא,בהדרגה השתפר אך תמיד נשאר שם קושי שבתקופות מסויימות נאמר בקול ובאחרות פחות.חשוב לציין שהילדה ילדה שמחה ובריאה, האב אבא טוב ואני לא מטילה ספק לרגע בכך. בזמן האחרון היא שוב מתלוננת בקול בכל פעם שהולכת אליו ובוכה שלא רוצה ללכת במיוחד לא בימים שישנה שם, דרך אגב עם הילד הקטן אין בעיה הוא זורם ולא מתלונן על כך בכלל. האב ואני קבענו שמספר ימי השינה יעלו בהדרגה עד לחמישה לילות בשבועיים ולאחרונה עלה הנושא והאב חושב שהגיע הזמן שישנו אצלו גם ימי רביעי. פה אני מבקשת את הצעתך, אני חוששת שאולי הילדה הגדולה מביעה קושי אמיתי ואני מפחדת שאם נוסיף לילה זו תהיה התעלמות מוחלטת מכך ויחד עם זאת אני לא חושבת שהיא צריכה להכתיב לנו ... או שאוליי כן??? אשמח לתגובתך

שלום חגית, יש לא מעט ילדים שמפתחים קושי לישון מחוץ לבית, גם כאשר מדובר בשינה אצל אנשים אהובים (סבא וסבתא, אבא, חבר טוב). ברוב המקרים מדובר בקושי להיפרד מההורה ומהסביבה המוכרת, ופחות במאפייני המקום ה'אחר'. אני מבינה שהתנהגות כזו עלולה לפגוע ולהעליב את אביה, ויש בכך כדי להעמיס עליה - בנוסף - גם את המשא המיותר של האשמה. לתחושתי, לא בטוח שנכון יהיה להוסיף לה לילה נוסף דווקא עכשיו, אך ראוי לדון בכך ולחשוב על השלכותיה של כל החלטה יחד עם איש מקצוע שמכיר את הדינמיקה המשפחתית מקרוב. אני מרגישה שקשה לי לומר משהו מאד חכם מעבר לכך, שכן המידע שבידי חלקי מאד. לפעמים נכון להתעקש, אך בדר"כ - לפחות בעיני - מוטב להישאר קשוב ומתחשב ברגשותיו של הילד. לצערי, אין לי תשובה טובה בשבילך. הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי גם לאורן. בהצלחה ליאת