פעוט להורים פרודים

בני בן ה-שנה ו11 חודשים מתמודד עם מציאות לא פשוטה בזמן האחרון. לפני כ-3 חודשים נפרדנו, לפני כחודש התחיל ללכת למעון לראשונה(עד אז היה איתי בבית לבד, עדיין יונק, מאד קשור אליי, מאד תקשורתי ורגיש). היום מדבר רק על "אמא תבוא", "אבא תבוא". מין מנטרה שחוזרת כל היום במעון ,בבית, אפילו מתוך שינה. איך להתמודד? האם כדאי שיפגש עם אביו כמה שיותר או כמה שפחות? (מדבר עליו יותר אחרי מפגש). מה לענות כשמבקש את אבא? איך להפחית את הכאב ואת שלל ההתמודדויות האחרונות? מאד רוצה להפסיק להניק אך פוחדת ממשבר נוסף לאחרים. מה לעשות?? תודה.

שלום רב, קצת קשה לייצר תשובה מגובשת על סמך מידע כה מועט, אך אנסה לחשוב 'בקול רם'. הילד שלך עבר בזמן קצר יחסית שינויים עצומים, מבחינתו, ואין ספק שיש להביא זאת בחשבון. איני יודעת מה מקומו של אבא בסיפור הזה, והאם הוא לוקח חלק פעיל וחיובי בחייו. אם כן, המפגשים התכופים איתו יכולים להיות מחזקים ונוסכים ביטחון. אחרי הכל, ילדים שחוו עזיבה של אחד ההורים מאד חוששים מנטישה בכלל, ומעזיבה גם של ההורה השני, בעיקר כשהגירושין עוד טריים. הידיעה שאבא ואמא קרובים וזמינים תמיד היא קריטית, ומשפיעה מאד על אופי ההתמודדות של הילד עם משבר הפרידה. בעולם אידילי, לא היו משברים בחיי הילד כלל, ואם כן, הם היו מגיעים במינון הגיוני, רחוקים זה מזה. במציאות, אנחנו לא בוחרים את העיתוי, ומשברים עלולים לפקוד אותנו דווקא בזמן הכי לא מתאים. לכן, הכניסה לגן, גם אם היא מטילה עליו משבר התמודדות נוסף, היא בלתי נמנעת. אני מציעה להתייחס לכך באופן ענייני, ולסייע לו למצוא את הכוחות. אגב, לשגרת הגן הקבועה, כולל צוות מטפלות מסור ויציב, יש כוח עצום בכינון שגרה בטוחה ובריאה לכל ילד, ובמיוחד לילדים שמשפחתם התערערה. לאור כל האמור כאן, אני מציעה להמתין קצת עם הגמילה, עד שיצליח לחוש ביטחון ואמון בצוות הגן. מקווה שקצת עזרתי. את, כמובן, מוזמנת לשוב ולבקר, ולעדכן אותי בהמשך. מאחלת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת