בת 13 לא חברותית

היי ליאת! קראתי כרגע על הילד בן 10 שאינויוצר קשרים חברתים,גם ביתי כזו,והתיעצתי איתך לגביה (יש לה רק שתי חברות טובות)ואמרת שזה בסדר,נכון להיום אחת מהן עוברת לביה"ס אחר ואז נשארת עם אחת, לדעתי צריך כןלעודד ליצור קשרים ולא לחכות ולסמוך שהוא יעשה זאת, כי מאוד עצוב שהילד שלך כל החופש בבית בן המחשב לטלויזיה,ולא כמו כולם בים בברכה,ורק צמודה להורים(כי כנראה לא צריך לחכות ולסמוך עליהם אלה לעזור בגיל מוקדם) כי כרגע איך שאני מתחילה לדבר איתה על קשרים חברתיים היא צועקת ולא מוכנה להקשיב,וזו מועקה מאד כבדה.

היי מירב, עד שליאת תגיע לענות, הייתי רוצה לשתף אותך בחוויה דומה שקרתה אצלי. אני לא אמא, אבל הייתי ילדה כמו שאת מתארת את הבת שלך, וכמו שהאמא הקודמת תיארה את הבן שלה. גם אמא שלי הייתה מאוד מודאגת ממצבי החברתי ולא "ישבה בצד" ונתנה לי להסתדר. אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי, שלא כל הילדים אוהבים וצריכים להיות מוקפים בחברים רבים, וכל היום להסתובב בחוץ. עד היום (אני בת 28) אני נהנית הרבה יותר בחברה של חברה אחת או שתיים, ובבילוי שקט בבית שלי או שלהן. נראה לי שזה עניין של אופי, גם בילדותי העדפתי את השקט והמקום המוכר על פני חברה רבה ובילוי בחוץ. אמא שלי הייתה מודאגת מהעובדה שיש לי חברה אחת או שתיים, וכל הזמן לחצה שאצא ואכיר ואבלה עם ילדים אחרים. זה לא הפך אותי לילדה עם הרבה חברים, זה רק הפך אותי לילדה שמנסה לרצות את אמא שלה ומרגישה שהיא לא בסדר. אני חושבת, כמו שליאת כתבה כאן לאמא של הילד בן ה- 10, שאם הילדה לא מרגישה במצוקה סביב עניין החברות, שתתני לה להסתדר בעצמה. אני לא יודעת איך ביתך חווה את הנסיונות שלך לעזור (וברור שזה מדאגה ורצון לעזור!) אבל יכול מאוד להיות שזה משיג את התוצאה ההפוכה. אני מבינה את הקושי בלתת למצב להמשיך כמו שהוא, אבל אולי באמת המצוקה היא יותר שלך משלה... שיהיה בהצלחה, נועם

שלום מירב, שלום נועם, ילד בודד שרוצה חברים ואין לו - זה דבר עצוב מאד. מסתבר שלא תמיד מה שנראה לנו, מהצד, כבדידות מכבידה הוא אכן כזה. ילדים, כמו מבוגרים, מפתחים סגנון בינאישי וחברתי, הנשען על העדפה אישית, על מזג בסיסי, על ההרגלים החברתיים של ההורים והמשפחה, ועל חוויות עבר בהן התנסה הילד עד כה, ועוד. כהורים, עלינו לדאוג לכך שהילד שלנו יוכל לממש את הפוטנציאל החברתי שלו באופן המיטבי, לזמן לו את ההזדמנות לכך, וליצור עבורו סביבה עשירה ומגוונת. כאשר את אומרת, מירב, שחשוב לעודד ילד ליצור קשרים חברתיים - את צודקת. השאלה החשובה היא איך עושים זאת נכון, ומהו בכלל עידוד. העובדה שבתך כועסת ומתרחקת ממך בכל פעם שאת מבקשת לעודד אותה לפעילות חברתית, יכולה להצביע על כך שהכוונות הטובות שלך מתפרשות אצלה כתוכחה, נזפנות, שיפוטיות, ביקורת או נדנוד. לפעמים מרוב רצון טוב, אנחנו "דורכים על היבלות", מכאיבים, ובכך מחטיאים את המטרה. דבריה של נועם מחזקים את כיוון המחשבה הזה, למרות שברור לי לגמרי שגם אמה - כמוך - כיוונה לטוב. בעיני, עידוד אמיתי מכוון להעצמת התפיסה העצמית של הילד, האמונה שלו בכוחו וביכולתו להתחבב על זולתו, וכיבוד בסיסי של ההעדפות שלו גם אם אינן חופפות לאלה שלנו. אם את מזהה בעיה אמיתית אצל בתך, ואת סבורה שהמיומנויות החברתיות שלה לקויות, פני לעזרתו של איש מקצוע, שיוכל לסייע ממקום ענייני ופחות מעורב רגשית. ותודה לך, נועם, ששיתפת בחוויה אישית כל כך. גמר חתימה טובה ליאת