איך מספרים על סבתא שנפטרה?

לבני , כמעט בן 3, יש סבא אחד וסבתא אחת. הוא יודע שלאמא יש אבא ולשאבא יש אמא. אתמול הוא שאל אותי "איפה אמא שלך?" אני אפילו לא זוכרת ממש עניתי מרוב שלא התכוננתי לשאלה (משום מה, למרות שהיו לי כמה שנים להתכונן). זה היה משהו בסגנון "אמא שלי איננה" והוא רק הסתכל עלי בתמהון ולא המשיך לחקור. 1. מה נכון להסביר בגיל כזה? האם להתחיל להשתמש במושג "מתה"? למרות שאין בגיל הזה עוד תפישה של מוות? 2. אם הוא ישאל אותי ממה היא מתה (משהו שבטח לא מספרים לילדים), האם אפשר לשקר ולהגיד שממחלה ורק בגיל מבוגר לספר את האמת? 3. אם אני אגיד לו שהיא נפטרה ממחלה, זה עלול לעורר בו חרדות (כמו למשל שגם הוא יחלה)?

שלום יעל, לילדים בני שלוש כבר יש מושג כלשהו על המוות, והם נפגשים בו הרבה יותר ממה שאנו משערים. הם נתקלים בחתול מת בשולי הדרך, בציפור מתה, בנמלה שנרמסה תחת סוליית הנעל, ובאבא שמוזעק להרוג ג'וק. כל אלה מספקים לילדים הזדמנות להתוודע אל קיומו של המוות, כחידלון של החיים. לכן, אני חושבת שבגיל שלוש אפשר בהחלט להגיד לילד שסבתא מתה. מרגע שזה ייאמר, חשוב להקשיב למה שישאל, ולמקד את התשובה בדיוק במה שנשאל. רצוי לא להרחיב יתר על המידה או להיכנס לרעיונות מופשטים כמו עלייה לשמיים או לגן עדן. לשאלת סיבת המוות, אני ממליצה להימנע ככל האפשר מלשקר, ועם זאת להישאר קצרה ועניינית. אפשר להגיד בפשטות "היא הייתה אישה מבוגרת, מתה, ועכשיו היא בבית הקברות". בסופו של דבר, ילדים מבינים שמתים ממחלה קשה, וגם לומדים להבחין בין מחלה למחלה. כרגע, אני לא צופה שהתוכן הפשוט יעורר חרדות יוצאות דופן. זכרי שאת זו שמתווכת לילד את המציאות, ואם את מתייחסת למוות בשלווה והשלמה, זה יעבור באופן דומה לילדייך. שלא נדע צער ליאת