שאלה

לליאת שלום אספר בקצרה את הרקע: אני ובן זוגי נמצאים בטיפול משפחתי זוגי. בני בן ה-11 הצטרף לטיפול ל-2 מפגשים והמטפלת (המקסימה שלנו) החליטה שכרגע אין צורך להביאו לטיפול. אז כך בתחילת השנה דיברנו על כך שאנחנו רוצים להכניס את בני לחטיבה מדעית שהכניסה אליה מצריכה מבחנים. המטפלת צינה שהחטיבה קשה ואם הוא ינשור ממנה זו יכולה להיות מכה בשבילו. לצורך הענין בני עבר את המבחנים. ובטיפול האחרון היא ציינה שוא עבר את המבחנים בשבילינו כדי לא לאכזב אותנו. ואני יצאתי מהפגישה בתחושה נוראה שאני עושה עוול לבן שלי. השאלה למה לרצות שבני יצליח ויגיע להשגים אם כל העזרה שלנו.

שלום רב, אני קצת מתקשה להבין את השאלה שבסוף דברייך, לכן אם תרגישי שלא קיבלת מענה מתאים חזרי שוב על שאלתך. ככלל, כולנו רוצים שילדינו יצליחו, ילמדו טוב וירכשו מקצוע מכובד ומכניס שיאפשר להם חיים של רווחה ונחת. זוהי משאלה לגיטימית וטבעית של כל הורה. עם זאת, לעיתים קיים פער צורב בין משאלותיהם של ההורים לבין משאלותיו, יכולותיו או העדפותיו של הילד. אם בנך עבר את בחינות המיון לביה"ס, אפשר להניח בזהירות שהוא כשיר ללמוד בו ויוכל לעמוד בדרישות המקום. השאלה מדוע הוא ניגש לבחינות מלכתחילה: האם הוא עצמו ביקש ללמוד בביה"ס הזה? האם הוא יודע מהן הדרישות בחטיבה המדעית? האם הוא רוצה לעזוב את חבריו מביה"ס הנוכחי? האם ועד כמה הוא רוצה, באמת, לרצות אתכם, ובאיזו מידה הרצון והמשאלות שלו נכנסו למערכת השיקולים? כל אלה, ועוד, הן שאלות חשובות שיש לברר לפני המעבר לביה"ס המדעי. ונקודה חשובה נוספת למחשבה - הרבה פעמים, גם באוניברסיטה, תנאי הקבלה הקשים למגמות הנחשקות, הופכים את הלימודים בהן למשאלה של ממש. אנשים 'הופכים עולמות' כדי להתקבל, מבלי לחשוב מה יהיה אחרי כן. יש מי שאכן מצליחים לעבור בהצלחה את סף הקבלה, ורק אז, עם תחילת הלימודים הם מגלים שהמאמץ הגדול לא לפי כוחם. איני רוצה לרפות את ידיכם או להטיל דופי ביכולותיו של בנך. אולם יש לחשוב היטב האם באמת מדובר בחלום שלו, בבחירה שלו ובסדרי העדיפויות שלו. אני מציעה לקיים שיחה פתוחה איתו, ולבחון באומץ את השאלות הללו מתוך הקשבה פתוחה ומקבלת, ולכבד את רצונו יהיה אשר יהיה. בברכה ליאת