התמודדות עם ילדה בת 7 שאיבדה את אביה לפני שנתיים

שלום, לפני שנתיים וחצי נפטר בעלי באופן פתאומי בשנות השלושים לחייו.ביתי הגדולה היתה אז בת ארבע וחצי(יש לי עוד ילדה כיום בת ארבע).שתיהן נכחו בעת הארוע. מאז ומתמיד (עוד לפני המקרה) היתה לה נטייה להתקפי בכי,כעס וזעם בעיקר בסמיכות לזמני מחלה,שאף פעם לא באו לידי ביטוי בזמן מסגרות(גן או בית ספר) אלא רק בבית בעיקר מולי או בן משפחה קרוב כמו סבא וסבתא. לאחרונה ההתקפים נהיו אלימים ובסופם ביתי אומרת שהיא לא יכולה לשלוט עליהם ובוכה(מיותר לציין שגם אני מאבדת במהלכם את קור רוחי).דיברתי איתה ושאלתי אם קשור לעניין אביה ואמרה שכן שמאוד קשה לה ועצוב לה בלעדיו(עד היום לא דיברה על הנושא בפתיחות),ואפילו הורדנו את התמונות שלו מרחבי הבית. האם את חושבת שכדאי להמשיך בשיחות איתה וזה עשוי לפתור חלק מהבעיה או שייתכן ומדובר בבעיה פיזולוגית?(היא גם היתה בטיפול בביביליותרפיה במשך שנה).כמובן שיש גם קנאת אחיות ברקע ומאוד חשוב לה שאמצא בן זוג שיהפוך לה לאבא(היתה לי מערכת יחסים של שנה שהסתיימה לא מזמן).היא לא רוצה ללכת לייעוץ חיצוני. תודה

שלום רב, אין ספק שעיבוד חוויית האבל מאפשר לילד (כמו גם למבוגר) לחזור ולתפקד באופן מיטבי, ולהפנות את האנרגיה מן האובייקט שאבד אל מטלות היומיום. כשמדובר בילדים, יש השפעה גם לסביבתו של הילד, ובעיקר לדמויות המטפלות בו. כלומר, האופן בו יוכל לחזור ולתפקד אחרי משבר תלוי, לא פחות, גם ביכולתו של ההורה להסתגל למצב החדש. אני חושבת שכניסתו של גורם טיפולי יכולה מאד לסייע, הן לה והן לך. הבנה טובה יותר של הצרכים שלה, הקשיים וההתמודדויות ההתפתחותיות תסייע גם לך להתכוונן באופן מדויק יותר ויעיל. ומשהו אחרון לסיום - לפעמים, בעיקר לאחר אירועים טראומטיים או אובדן, קיימת באופן טבעי התרופפות של הגבולות בבית, מתוך רצון של ההורה לגונן על הילד או לפצותו על האירועים הקשים שחווה. מסתבר שאחד הדברים שמסייעים לילד להתגבר על החרדות, זו דווקא תחושת הרציפות, והידיעה שמה שהיה ממשיך להתקיים גם עתה, לאחר האובדן. הורה סמכותי ועקבי (ובמקרה שלכם - אמא סמכותית ומציבת גבולות) יכול להרגיע ולהשיב את תחושת הביטחון והרווחה. יתכן שמשהו מזה מגולם במשאלתה של הילדה לבן-זוג חדש עבורך. אני ממליצה מאד על פנייה לאיש מקצוע, לפחות לצורך הדרכה הורית. כל טוב ובהצלחה ליאת