איך מתמודדים עם ויכוחים ראשונים?

שלום, יש לי בן מדהים בן שנה ו 3, אני אוהבת אותו כל כך! הוא מצחיק, אומר הרבה מאוד דברים ואפילו משפטים של שתיים-שלוש מילים, תקשורתי, חברותי וכל דבר מעניין ומסקרן אותו. הוא לא במסגרת, אני איתו ואנחנו מאוד פעילים ומגוונים ביומיום. רלוונטי במיוחד לציין שהוא תינוק רגוע עם מזג נוח, עליז ולא בוכה (מיום הוולדו) אם לא מציק לו משהו פיזי. מגיל 7-8 חודשים בערך, כשהתחיל להביע רצונות משלו ולהתמרד קלות, היה לי חשוב להציב גבולות במקומות שנראים לי מסוכנים או מזיקים לו. הקפדתי לא להרים את הקול אלא את הטון ולומר לו, למשל, "לא, זה מסוכן!" כשהוא נגע בכפתורי הגז של התנור וכו'. מובן שבשלב מסוים הוא התחיל לבדוק גבולות אבל מבחינה מעשית הוא כמעט תמיד מפנים ומיישם. לאחרונה מצאתי את עצמי "מתווכחת" איתו וקצת מאבדת סבלנות, כשהוא פשוט הפסיק להקשיב לי והתעקש על דרכו. זה קורה בעיקר בהחתלה, כשלא מתחשק לו להחליף חיתול הוא מסתובב שוב ושוב, אני מתעצבנת, הוא גם, ובנוסף הוא בועט מאוד חזק (הוא שרירי וחסון... ) ופוגע לי בבטן, זה מרגיז, כואב ואני גם בהריון אז בכלל לא מתאים. מצאתי את עצמי מרימה את הקול ועוצרת אותו פיזית ברגליים, ואני פוחדת ליצור אצלו חשש ממני או לגרום לו כאב חלילה, אבל אלו דברים שאני לא מתפשרת עליהם ובאופן כללי מאמינה שילד צריך להקשיב להורים (לפחות עד גיל ההתבגרות)... אני גם אומרת לא "אתה לא מתנהג יפה, נו נו נו" ואח"כ שומעת אותו אומר לעצמו "נו נו נו" ונקרע לי הלב. כנ"ל כשצריך לרחוץ ידיים או כשהוא רוצה להוריד את הסינר באמצע האוכל. אני לא רוצה ללכת ראש בראש אבל אני לא מוכנה שיהיה מצב שאני צריכה לרחוץ לו ידיים ואצטרך לוותר כי הוא מתמרד ומנסה לרדת. זה מספיק חשוב כדי להתעקש... איך מלמדים ילד להתנהג מבלי לוותר על כבודו, רצונותיו, מבלי לגרום לו נזק? זקוקה לעצה. תודה!

שלום לך, היה משפט אחד בדברים שלך, שגרם לי לחייך - "מאמינה שילד צריך להקשיב להורים (לפחות עד גיל ההתבגרות)..." חייכתי, כי נזכרתי בחנניה רייכמן, החרזן המחונן, שכתב די מזמן - "היו לי, עד הנישואים, שלוש שיטות חינוך-בנים. שלושה בנים לי יש עתה - ולא נותרה לי שום שיטה." אפשר לשמוע בדברייך את המשאלה (הטבעית) לאימהו?ת מודעת ונכונה (אם בכלל יש דבר כזה - נכונה). הציפייה שילדים יקשיבו להוריהם ויצייתו להם במידה סבירה, היא הגיונית, כל עוד הדרישות מהם בהירות, עקביות, ומותאמות לשלב ההתפתחותי בו הם מצוים. למרבה הצער (או למרבה המזל - תלוי במתבונן), למרות הציפיות שלנו, הילדים מגיעים עם תכניות משלהם, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם אלה של הוריהם. כך, למשל, לאמא שמאד אוהבת סדר וניקיון, יכול להיוולד ילד עירני וסקרן, שמעדיף לפורר את האוכל שלו, למרוח אותו על עצמו ועל בגדיו, או לבדוק כמה מהר יגיע הכלב אל הפירורים שהוא משליך אל הרצפה... כדי שלא נהפוך את הבית לזירת מאבק בלתי פוסקת, רצוי להחליט על מה שווה לנו להכריז מלחמה ועל מה אפשר להתפשר. אני חושבת שהתשובה לשאלה שלך נמצאת בתוך הטקסט שלך- החינוך להתנהגות טובה, מוטב שייעשה מתוך שמירה והקפדה על כבודו ועצמיותו של הילד. לפעמים זה אומר לסגת לזמן מה, עד שהמסר יופנם. למשל (וזו רק הצעה), אפשר להתעקש על הדרישה לשכב במנוחה ו(בטח ש)לא לבעוט כשמחליפים חיתול, ולוותר לזמן מה על הדרישה שירחץ ידיים בכוחות עצמו. אגב, העובדה שהוא חוזר על ה"נו נו נו" שלך כשהוא עם עצמו, מעידה על תהליך התפתחותי תקין, ועל ניסיון להפנים את האיסורים שלך, תחילה באופן קונקרטי (הוא משמיע לעצמו את הגערה שלך), ובהמשך באמצעות הפנמה שלהם אל תוך המערכת הקוגניטיבית שלו עצמו (התפתחות כללי מוסר, במקרה זה). אני רוצה להזכיר לך שעל אף העובדה המשמחת, שאת נושאת ברחמך תינוק חדש, בנך עדיין תינוק בעצמו, עם צרכים ומגבלות, וחשוב להימנע מהמשאלה להפוך אותו מהר מדי לילד גדול וממושמע. בברכה ליאת