כיצד מתמודדים עם חוסר פרגון של חברים לכתה?

אתמול אירחנו בביתנו קבוצת תלמידים מכתתה של ביתי, עשינו פעילויות מגוונות החל מיצירת מובייל וניסויים ומשחקי חברה בדשא ופיצה ועוד.... הילדים כל כך נהנו שסירבו ללכת הביתה כאשר ההורים הגיעו לקחתם ומבחינתי זה יסתדר במיוחד שהם כל כך שיחקו ונהנו יחדיו. למחרת כאשר המורה שאלה איך היה "בבית המארח" כל קבוצת הילדים לא אמרה דבר, לא פרגון ולא מילה טובה אחת חוץ מילדה אחת שאמרה היה משעמם, זהו! ביתי הופתעה לגמרי וכמובן המורה וגם אני. למורה יצא להיות בחלק מהפעילות בביתנו וציינה :"איזו השקעה, איזה יופי וכו'. אותה ילדה ביקשה מאמא ללכת כי כייף לה והיא לא רוצה לחזור הביתה... הדבר הזה צרם לי מאוד! וכואב לי שביתי חוותה חוויה כזו.  בתי לא אהבה את מה ששמעה אך עברה הלאה, כי היא ידעה שזה לא היה כך. מדוע ילדים לא מפרגנים? לא מדייקים?

שלום רב, את נוגעת בנושא חשוב וכאוב, המעסיק לא מעט הורים ואנשי חינוך. זה לא סוד שאנחנו חיים בעולם תחרותי, הישגי וחומרי, ובמסגרת תרבות השפע, הילדים שלנו נחשפים, כבר משחר ילדותם, לגרייה בלתי פוסקת, העשרה וסיפוקים המוענקים להם מידי ההורים עוד לפני שהילדים עצמם פיתחו מודעות לצורך. כך נראה ילדים קטנים שכבר טיילו סביב העולם, אכלו במסעדות גורמה, לבשו את כל המותגים וכבשו את רוב הקניונים. מסיבות יומולדת הפכו להפקות ענק, ומסיבות בר/בת מצווה אינן שונות בהרבה מחתונות או מנשפים גרנדיוזים אחרים. כשסף הגירוי של הילדים עולה בהתמדה, נראה שהם מאבדים בהדרגה את היכולת ליהנות מדברים פשוטים ובנליים. ילדים שהתרגלו לסושי, כבר אינם נלהבים ממנת פלאפל, ובאופן דומה, מסיבת חצר חביבה (מושקעת ככל שתהיה) תתקשה להתחרות באירועים אחרים, ש"פוצצו דינמיט" למען האורחים. לכן, לא בטוח שמדובר בחוסר פרגון, אלא בקושי אמיתי לגלות עניין במשהו שלא חוצה את סף הריגוש. אין לי ספק שהילדים נהנו במסיבה שלכם, אך רמות הנאה 'שגרתיות' כאלה לא תמיד מצליחות להיכנס לטווח ה"וואו". אני חושבת שאפשר להחזיר את השפיות והשכל הישר לאירועים של הילדים שלנו, בעיקר כדי להחזיר להם את היכולת לשמוח וליהנות באמת. בברכה ליאת