גיל שנתיים הנורא (מאד)

שלום רב, אני אמא לבן 4.5 ובת שנתיים ובהריון מתקדם ואני שואלת ביחס לבת השנתיים. כבר תקופה די ארוכה שבתי מכתיבה לנו מה התפקיד של כל אחד בבית (שלי ושל אביה ולפעמים מוטלות משימתו גם על סבה- אם הוא נמצא אצלנו בבית) ואם אנחנו לא פועלים ע"פ תכתיביה היא צורחת, צועקת ולא נרגעת, עד שאנחנו לא עומדים בזה- ומתקפלים- ואז במקרה הטוב מפסיק הבכי עד שהוא מתחדש ביחס למשהו אחר. יצוין כי אנחנו משתדלים כן לשתף עמה פעולה, אבל כשהדבר לא מתאפשר - היא משתוללת ופשוט לא ניתן להרגיעה אלא בדרך של היענות לתכתיביה כאמור. למשל - הבוקר היא החליטה שסבא שלה, שביקר אצלנו בבית, יחליף לה טיטול וילביש אותה. הסברתי לה שסבא לא יודע להחליף טיטול ושהוא ילביש אותה כבקשתה. כמובן שההסבר נפל על אזנים ערלות והיא לא הפסיקה לבכות ולהשתולל כל הבוקר ולהגיד בלי סוף "סבא יחליף טיטול!!", משהצרחות וההשתולליות וההשטחויות על הרצפה וזריקת הראש לאחור לא פסקו, החלטתי להלביש אותה בכח, להושיב אותה באוטו בכח (מבלי לאפשר לה לטפס לכסא לבד) והורדתי אותה בגן כשהיא בוכה. אני מנסה להיות סבלנית, להתעלם מהבכי והצרחות, מנסה להסביר שאמא ואבא הם אלו שמחליטים מי יעשה מה, מנסה לתת לה חופש פעולה כמה שאפשר, מנסה לאפשר בחירות, מסבירה שכשהיא בוכה אני לא מבינה מה היא רוצה וממתינה לסיום הבכי- שום דבר לא עוזר!! הילדה לא מפסיקה לצרוח.אשמח לקבל עצות בנוגע להתנהגות זו באופן כללי וספיצפית - איך הייתי אמורה לנהוג בסיטואציה שתיארתי הבוקר. תודה מראש

שלום רב, הדרמה שמתחוללת אצלכם יכולה להיות מוסברת רק בחלקה ע"י גיל שנתיים הנורא (מאד :-)), ונדמה לי שחלק גדול יותר קשור לקושי שלכם להתמודד עם המשימה החשובה של הפעלת סמכות באופן יעיל ועקבי. את אמנם מנסה להסביר לה יפה שאמא ואבא הם אלה שמחליטים מי יעשה מה, אך מוכיחים לה בדיוק את ההפך. זכרי שילדים בני שנתיים אינם מתרשמים מדיבורים אלא ממעשים והתנהגויות. כרגע, היא מנהלת את כולכם באמצעות הצווחות והבכי, ועובדה זו כשלעצמה יכולה לעורר אצלה פחד גדול ואי שקט. ילד זקוק להורים חזקים, בטוחים ועקביים, כדי שיוכל להתפתח בצורה מיטבית. אני חושבת שככל שתיבהלו פחות מהצרחות והתקפי הזעם, כך היא תשתמש בהם פחות ("אין הצגה אם אין קהל!"). אני חושבת שהבוקר פעלת נכון ויעיל. והדבר היחיד שאפשר לשפר זה קיצור זמן הקונפליקט. כאשר את רואה שהיא מנסה לערער על החלטתך או להכתיב דרישה לא הגיונית (או לא מתאימה), הודיעי חד משמעית שאינך מתכוונת לוותר, ופעלי מיד, ללא הסברים, ככל האפשר ללא תוקפנות או כוח מעבר לנדרש לצורך ביצוע הפעולה. תוכלי לתת לה את החיבוק והנשיקה בפתח הגן כאילו לא קרה דבר, מבלי 'להתמוטט' מההצגה שלה. אם את מרגישה שתתקשי לעמוד בזה ללא עזרה, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים שמתמחה בכך, והחזירי לכולכם את איכות החיים. בהצלחה ולידה קלה ליאת

הי ליאת, תודה על התגובה, שמאד עזרה. ועוד שאלה- איך אני אמורה להגיב כשכל פעם היא נותנת לנו הוראות- למשל- אבא יקנת את האף, אמא תוציא מהאמבטיה, אבא ילביש- ברב המקרים אנחנו יכולים להיענות לה- ולהגיד או קיי את רוצה את אבא, בדר, אבל יש מקרים שפשוט אבא או אמא עסוקים ולא ניתן להיענות לבקשה- ואז אני מרגישה שהילדה מבולבלת- פעם אחת היא קיבלה את מבוקשה ופעם אחרת - לא, והיא הרי לא מבינה את ההבדל. למותר לציין, כשאנחנו אומרים לה שאי אפשר שאמא או אבא יבואו לעשות את מה שהיא רוצה- היא מתחילה לצווח, לצרוח, לבכות, להשתולל, להשתטח ולא נרגעת לפחות חצי שעה- שעה. מצד שני, לסרב באופן גורף לכל הבקשות שלה (כשמדובר במי יעשה מה) זה נראה לי גם לא פייר, אבל אולי נכון לעשות?מה את אומרת