עזרתך..

שלום לך. אני אם לילד בן 4 שנולד מתרומת זרע. הפעם הראשונה שהוא שאל אותי על אבא הוא היה בן שנתיים ותשעה חודשים.בראש השנה.השאלה היתה פשוטה: "איפה אבא" עניתי לו: שאמא מאוד מאוד רצתה אותו,אז הלכתי לרופא והרופא עשה לי טיפול והייתי בהריון ואז הוא נולד ואמא היתה כל כך מאושרת, ואתה היית תינוק מקסים וחמוד, ובמשפחה שלנו אין אבא, אנחנו משפחה של אמא ובן. כל זה היתה תשובתי. מאז בערך פעם בחודש הייתי מזכירה את זה, פעמיים שלוש וזהו. כמה שזה נשמע מוזר, שהוא היה בגיל כל כך קטן, אז אומר משהו על הבן שלי, הוא ילד פיקח נבון וחכם ביותר,אין דבר שאני צריכה להגיד יותר מפעם אחת. היום הוא בן 4, הוא סיפר לי שהיה לו ויכוח עם חבר מהגן, החבר אמר שיש לו אבא, והוא אמר לו שאין לו,ואז החבר שוב התעקש שיש לו, אז הוא סיפר לי את זה. אמרתי לו שהחבר לא יודע . מה עושים עכשיו, להשאיר את זה כך, אני כמובן כמובן מתכוונת לספר בדיוק איך הוא הגיע לעולם, אבל השאלה היא מתי, מה להגיד אחרי דברים כאלה שהוא מספר לי. דוגמא נוספת, הוא הביא ציור מהגן שהוא צייר, בציור היה שמיים וארץ וילד, ואז הוא אמר לי שזה ילד שרוצה אבא,(נגיד שלילד שלי קוראים עמית) אז הוא אמר לי קוראים לילד הזה עמית, כמוני, אבל זה לא אני. ואני שאלתי אם הוא רוצה אבא, הוא ענה שכן.(זה היה לפני חצי שנה) והוא לא אמר אחר כך כלום,פשוט המשיך להראות לי ציורים. אז שוב, האם יש משהו שאני יכולה להגיד לו, כואב לי כל כך, אני לא מתחרטת לרגע,אבל כשהוא שואל ואומר את הדברים האלו.. אודה לך מאוד על עזרתך. אתי.

שלום אתי, האתגר של הבאת ילד לעולם מתרומת זרע הוא עצום, ולאורך השנים עשוי ללבוש פנים רבות. זוהי התמודדות ממושכת, המצריכה היערכות נפשית גם לשאלות הבלתי נמנעות מצד הילד, שילכו ויתחדדו ככל שיגדל. בנך הגיע לגיל בו ההתעניינות והסקרנות בנושא גדולה מאד. בגיל ארבע, ילדים רבים חווים לידת אח נוסף במשפחה, והנושא מאד 'באוויר', גם בגן. אני מניחה שהילד שהתעקש על כך שיש לבנך אבא, נשען על הסבר (נכון) שקיבל, לפיו ילד נולד לעולם מביצית וזרע, שהגיעו משני הורים. הסבר זה מגיע, כמובן, גם לילד שלך, שיצטרך לחיות עם העובדה שאביו הביולוגי יישאר אלמוני לגביכם. סביר להניח שלאורך השנים יתעוררו פנטזיות שונות סביב דמות האב, וקשת גדולה של רגשות, כלפיו וכלפייך. תוכלי לשוב ולהדגיש את הרעיון של הבחירה להביאו לעולם בכל מחיר, ועל הרעיון, החשוב לא פחות, לפיו מודלים שונים של משפחה יכולים לעבוד מצויין. תוכלי להדגיש את זמינותם של האנשים המשמעותיים בחייכם (סבא, דוד, ידידי משפחה), ולשמוח בנוכחותם המעשירה עבורו. השתדלי לא ליפול למלכודת הרחמים, כי היא - כשלעצמה - מחלישה ומעוררת תחושות אומללות. מול ציור כמו שצייר, תוכלי לומר משהו כמו "עמית שבציור רוצה אבא, כי הוא לא מכיר את אבא שלו. מעניין איך הוא מרגיש". אחרי שיספר על התחושות של עמית שבציור, ויפרוק את רגשותיו, אפשר יהיה לחשוב מה אפשר להוסיף לציור כדי לעורר תחושות נוספות, חדשות. אל תמהרי להציע פתרונות משלך, ואפשר שיהיו הרבה ציורים "עצובים" לפני שיתווספו לעמית דמויות אחרות, שיגרמו לו לחוש פחות בודד. אם תרגישי שקשה לך להתמודד עם זה לבד, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיחזק אותך. בברכה ליאת