איך מסבירים לילד על דיכאון של הורה?

ליאת שלום, אני עוברת מזה זמן תקופה של דיכאון ומשבר נפשי. נמצאת בטיפול אבל כמובן שאין קסמים וכל תהליך לוקח זמן... הרבה כעס, תסכול ועצב יוצאים בבית, לא תמדי עם שליטה. ביתי בת ה 8.5 מאוד רגישה. לאחרונה אמרה לאביה כמה פעמים שאני "שונאת אותה", "רוצה שתלך מהבית" וש"נמאס לה שאמא כל הזמן לא מחייכת ורק כועסת עליה וזה עושה לה עצוב בלב". אני חושבת שחשוב להסביר לה ולא להשאיר אותה בתחושה שזה משהו נגדה, אבל לא יודעת איך. מחלה פיזית קל להסביר (יחסית). מחלה נפשית פחות. תודה מראש אני ממש במצוקה

אני לא פסיכולוגית, עונה לך ממקום של הבנה כללית וממקום של אמא. קודם כל לא כתבת אם את בטיפול? כי אם כן, אז להבנתי את צריכה לקחת איתך לפגישה אחת לפחות את בתך ולהעזר במטפל/ת שלך. אם אינך מטופלת, הייתי מבררת בקופ"ח לגבי עובדת סוציאלית שתוכל להיפגש עם בתך ולהסביר לה את אשר את עוברת. ואם לא זה ולא זה, אז פשוט לקחת אותה לבית קפה ולהסביר לה בדיוק את מה שהסברת פה בפורום. תרגישי טוב. ובהצלחה.

שלום רב, גם אני, כמו ענת, סבורה שלילדה שלך מגיע הסבר כלשהו על מה שעובר עליך, כשההסבר יותאם לגילה וליכולת ההבנה שלה. מתוכן הדברים שלה, לא קשה לראות לאיזה כיוון פונה הדאגה שלה, ומבחינה זו היא מאד "לפי הספר": בהיעדר הסבר טוב, נוטים ילדים לחפש בעצמם הסבר כלשהו לאירועי חיים משמעותיים שקורים להם. וכך, אם את עצבנית, חסרת סבלנות, עצובה או בוכה, הילדה שלך עלולה לקחת את האחריות על עצמה, ולחשוב שזה בגלל משהו שאמרה או עשתה. לחילופין, היא יכולה לשפוט אותך ב'חומרה', ולהאשים אותך בחוסר רגישות ותוקפנות כלפיה. לילדים צעירים קשה להבין את מקורה של ההתנהגות הלא אופיינית של ההורה, בעיקר במצבים של דיכאון, כאשר ההורה מתקשה לתפקד ולטפל בילד כבעבר. לכן, מוטב לשתף את הילדה ללא חשש, ולתת לה הסבר ממצה על מצבך, על כך שמדובר בתקופת משבר זמנית שאינה קשורה בה כלל ועיקר. אפשר לשתף אותה ולומר משהו על הטיפול שאת עוברת, ועל האופן בו הוא מותאם לקשיים שלך. ("אני הולכת פעם או פעמיים בשבוע למישהו שמדבר איתי ועוזר לי להתמודד עם העצב שלי, ולכן אני נאלצת להיות איתך פחות. הטיפול הזה יעזור לי להבריא מהר, ואז נוכל שוב לבלות הרבה ביחד"). חשוב לחזור ולהדגיש שאינך כועסת עליה או עצובה בגללה, ושאינה אחראית בשום דרך למצבך. רצוי מאד לדאוג לנוכחות מלווה וקרובה של בני משפחה נוספים, שיוכלו למלא את חסרונך כדמות חיונית ומעורבת בחייה. ולסיום, אני מסכימה שוב עם ענת, וחושבת שחשוב לגייס את הדמויות המטפלות בך, לתמיכה גם בילדה, אם בהתערבות חד פעמית (בנוכחות שתיכן) ואם בהפנייה לגורם טיפולי נוסף. אני מאחלת לך התאוששות מהירה והרבה בריאות ליאת