פחדים בגיל הילדות וההתבגרות

בני בן 12 כיום. אמש שיתף אותי בחרדה שידעתי על קיומה רק שלא ידעתי עד כמה היא מפריעה לו. הוא סיפר כי הוא מתקשה להירדם כאשר הוא לבדו בחדרו. דימיונו הפורה מנתב אותו לכיווני מחשבה על פורצים לבית, מחבלים ודומיהם. הוא מודע לעובדה כי החרדה אינה הגיונית אך לא מצליח לשלוט בה כפי שהיה רוצה. הוא נרדם לרוב מותש מעייפות. נוכחות של מישהו לידו פותרת את הבעיה (אפילו תינוק) אך הוא מודע לעובדה כי בגילו זה כבר לא פתרון רצוי. אשמח אם תוכלו להציע דרכים להתמודדות נכונה עם הבעיה. תודה

שלום אינגה, לפחד מגנבים או מחבלים יש, למרבה הצער, אחיזה במציאות, ולא נוכל להבטיח לשום ילד ש"זה לא יקרה אף פעם". לכן, לא כדאי לדבר על החרדה שלו כעל משהו לא הגיוני, אלא כעל אפשרות מצערת, שגם אם תתרחש - אינה סוף העולם. לעיתים קרובות, דווקא המבוגרים הקרובים לילד, חוששים מעיסוק ישיר בפחדים שלו, או מתוך זהירות שלא להעצים את הפחד עוד יותר, או בשל החששות שלהם עצמם. מסתבר שדיבור ישיר על הגורם המאיים, גם כשהוא באמת באמת מפחיד, ממתן את החרדה מפניו, ומאפשר לחשוב מבעוד מועד על תגובות אפשריות - מה שמגביר את תחושת השליטה במצב. לכן, אני ממליצה לך לדבר עם הילד על הפחד שלו, לחקור באופן ישיר את הפנטזיות סביב רעיון הפריצה לבית ("איך לפי דעתך זה יהיה? מאיפה הם ייכנסו לדעתך? מה אתה חושב שהם יחפשו? ומה הם באמת ימצאו או יקחו? מי לדעתך האנשים האלה? איך הם נראים? מה תוכל לעשות אם תפגוש אותם?"). אחרי ש'טוחנים' את הנושא הזה לפרטי הפרטים - רצוי לשמור על אווירה לא מאד דרמטית - אפשר לבחון מה הסיכוי שזה באמת יקרה. כאן רצוי להדגיש את כל מה שאפשר לעשות כדי לצמצם את הסיכויים לפריצה (הדלת נעולה, יש סורגים, יש אזעקה, אמא ואבא שומרים, המשטרה שומרת, הכלב ינבח, וכיוב'). אפשר לתת גם לו עצמו דרכים להרגיש 'בשליטה', כמו לישון עם דלת סגורה ואור קטן, דלת פתוחה ואור קטן, עם/בלי טלוויזיה - בעצם כל מה שיכול לתת לו תחושת שקט וביטחון גדולה יותר. אם כל זה לא עוזר, ואיכות החיים שלו ממשיכה להיפגע לאורך זמן, אפשר להיעזר בגורם מקצועי. בהצלחה ליאת