אחי.

ליאת שלום, רציתי להתייעץ איתך בקשר לאחי. אמנם ניסיתי כבר לבד לחפש תשובות ולחשוב מה הייתי עושה עם היה מדובר במישהו אחר אבל כנראה זה יותר כשזה אתה מעורב אישית. בכל מקרה, אח שלי בן 12, וכמו שמעיד על עצמו כבר "מתבגר" (מה שבטוח גם מסביר הרבה אבל לא הכל). עכשיו קיץ כמובן והוא החליט שהשנה הוא לא רוצה ללכת לקייטנה לראשונה מה שיוצר מצב שרוב הימים הוא נמצא לבד בבית ומבלה את רוב או יותר נכון כל שעות היום על המחשב והטלוויזיה. ההורים שלי כל הזמן מתעצבנים עליו על זה (והאמתי שגם אני לפעמים) ולוחצים עליו שיקבע עם חברים מהכיתה, שיזמין אותם או משהוא כזה. הבעיה היא שהוא כל הזמן מתחמק מזה ולא ברור למה. לא זה לא נראה משהוא שמתאים לאופי שלו. עובדה שאם שכנים שלנו הוא כן אוהב להיות ואפשר לראות איך טוב לו שהוא כן נמצא בחברה. הבעיה היא שזה בקושי קורה והוא מונע את זה מעצמו. בפעמים שניסיתי לדבר איתו על זה הוא התחמק. היום בעקבות הצעה שלי איתו שאולי יארגן מסיבת פיגמות עם חברים (חשבתי שאולי משהוא יותר מאורגן, רק סרטים ואוכל יוכל להיות גם פיתרון טוב וגם הנאה) הוא פלט בכעס שאין מה לעשות אצלנו בבית, שלא כמו אצל חברים שלו. הצלחתי להבין שכנראה זאת אחת הסיבות להתבודדות אבל כשניסיתי להבין יותר הוא שוב ברח. השאלה שלי היא בעצם עד כמה ללחוץ עליו לדבר? מצד אחד אני לא רוצה להגזים (ואני יודעת כמה הוא סגור )ומצד שני מנסיון העבר הוא כן עזר לו שהוא שיתף אותי בדברים וקשה לי עם ההרגשה שהוא מסתובב עם דברים קשים לבד. וכמובן גם יש את הצד הקונקרטי של מה עושים בפועל. ממש לא חסר לנו שום דבר אבל הוא צודק שבהשוואה לחברים שלו (שמגיעות ממשפחות טחונות בכסף) ההרגשה היא שאצלנו יש פחות. אני ממש מצטערת על האורך. תוצאה של בלבול ודאגה. המון תודה. וסליחה.

שלום רב, כמו שכבר נאמר כאן השבוע באחת התגובות, החופש הגדול יכול להיות, עבור ילדים מסוימים, חגיגה של ממש, בעוד עבור אחרים זו תקופה של נתק מחברים, של היעדר הזדמנויות חברתיות, של שיעמום ובטלה חסרת תכלית. הסירוב שלו ללכת לקייטנה, לפחות בגיל הזה, מעיד במידה רבה על בוחן מציאות תקין. כמתבגר צעיר, הוא מכיר ביתרונותיו של החדר הממוזג, המצוייד במחשב וטלוויזיה, על פני התרוצצות בחוץ בטמפרטורה של 300 מעלות בצל... כדאי לזכור שעבור ילדים ומתבגרים רבים, המחשב הוא "ארובת החמצן" דרכה מתנהלים החיים החברתיים. בעיני זה לא תמיד נורא כ"כ. אם את מרגישה שאחיך מגלה סימני דיכאון ומצוקה, כדאי לנסות להתקרב, לשדר זמינות (ללא לחץ) ולהסב את תשומת לבם של ההורים לאפשרות של פנייה לעזרה. מקווה שהקיץ המעיק יסתיים במהרה, ויפנה מקומו לטמפרטורות ידידותיות יותר, ואולי גם להזדמנויות חדשות עבור כולנו. בברכה ליאת