בעיות עם ההרורים

קודם כל, מקווה שגיל 20 עדיין נחשב למתבגר וכך אהיה זכאית לכתוב כאן בפורום :-) בכל מקרה, אני בת 20 כאמור, לומדת כרגע לימודי תואר גרה אצל ההורים. הם מאוד מציקים לי בטענה שאני משחתת את זמני לריק ושמתוך 24 שעות ביממה 19 שעות עליי ללמוד ו - 5 לישון. הסברתי להם, בעיקר לאבי, כי בלימודים איני מעוניינת לנהוג ב"כל המרבה הרי זה משובח" ושיתן לי את החופש ללמוד. הוא מצידו טוען שיפסיק לממן לי את לימודיי וישסלק אותי מן הבית. הצד שלי הוא כזה: אני מאוד נהנית מהלימודים. מודה שלא רציתי להתחיל בגיל כזה צעיר, הוריי כפו עליי את הלימודים בשלב כה מוקדם ועל כן הייתי זקוקה לסיוע כלכלי שלהם היות ולא חסכתי מספיק כסף, אבל עכשיו אני שמחה שהתחלתי. מצד שני, הם גורמים לי להתחרט על זה: כל הזמן מניפים מעליי את חרב "הפסקת הלימודים" וכבר נמאס לי! אני פשוט משקשקת מהם!!! ואני בחיים שלי לא האמנתי שאנהג בצורה כזו אבל הם עושים לי חשק למרוד בהם דווקא! וכשאבי צועק עליי שאני יושבת כבר יותר מדי זמן מחוץ לחדר ושעליי להיכנס לחדר ללמוד, אני עושה בחדר ה כ ל העיקר רק לא ללמוד, גם אם זה משהו נורא חשוב / נורא מעניין. הכל רק כדי להראות לו שהוא לא ישלוט עליי. אין לי מושג מה הוא נטפל אליי פתאום: אולי זה כי כל האחים שלי עזבו את הבית ונשארתי לבד, אבל נמאס לי מההתנהגות הזאת שלהם ונמאס לי להתנהג ככה! אני מרגישה שאני מאבדת את המוטיבציה לחיות! כי כל דרך לדבר איתןם בצורה בוגרת לא מצליחה ואז אני מרגישה צורך לרמות אותם ולדפוק את עצמי כי אני יודעת שה"למידה המדומה" הזו תדפוק בטווח רחוק רק אותי... מה לעשות? אני יודעת שההורים שלי מצפים ממני להישגים גבוהים, בעקבות הצלחתי המסחררת בתיכון, אבל אז הייתי בפאזה אחרת.. הלוואי שהייתי באותו מקום, אבל אני לא..

שלום עינת, (האמת שכתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת בצהריים, והיא נעלמה יחד עם פקודת ה'שלח' אל הלא נודע. אז אנסה שוב, הפעם כנראה קצר יותר). אני חושבת שהבעיה שאת מעלה כאן אינה קשורה לענין הלימודים. מדובר בסוגיה רחבה של דפוס יחסים משפחתי נוקשה, שאינו מאפשר לך מרחב של צמיחה אישית, חופש בחירה וחירות בסיסית כאדם בוגר. אין לי ספק שהורייך רוצים בטובתך, ומאחלים לך טוב. הבעיה מתחילה כאשר רצונותייך מתנגשים עם אלה שלהם, ואורח חייך אינו תואם במהודק לזה שלהם. או אז עולה האיום האפוקליפטי של סילוק מהבית והפסקת המימון. לכן, כדי לחשוב מה את עושה, נחוץ קודם כל להגדיר מה את רוצה. אם את רוצה להמשיך לקבל מגורים ושכר לימוד מהורייך, יהיה עליך לקבל את התכתיבים הנוקשים, ולגנוב את רגעי החסד הקטנים, כפי שאת עושה היום. אם חשובה לך חירותך, תוכלי לצאת לעבוד, למצוא לעצמך מגורים בהתאם לגובה השכר שלך, לבד או עם שותפים, וללמוד בעזרת מילגות או כאשר תוכלי לממן זאת. מאחר ואלה שתי האפשרויות הקיצוניות והקשות ביותר לביצוע, תוכלי להתמקם איפשהו בתווך הגדול ביניהן, ולהחליט על מה את מוכנה להתפשר ועל מה לא. בעיני, צעד ראשון וחשוב ביותר, הוא פנייה לטיפול פסיכולוגי (תוכלי לבדוק בשירותי הייעוץ באוניברסיטה. יש שם טיפולים מצויינים במחיר מוזל), בו תוכלי להיעזר בצעדייך הראשונים לעבר עצמאות ואסרטיביות. בהצלחה ליאת

טיפול פסיכולוגי באוניברסיטה לא יירשם בתיק האישי שלי? אני ממש לא רוצה להיות "מסומנת"... אגב, בטיפול פסיכולוגי פרטי יש חובה למסור שם ומס' ת.ז? או שלא חייבים?