לא בא לי

היי, לאחרונה אני שומעת מבני בן ה-6 את המילים לא בא לי די הרבה, לפעמים הוא מוחא ועושה סצינות בכי וכעס (מה שלא היה קודם), אני מרגישה שאנחנו במלחמת כוחות מתישה. לדוגמא בלילה כשהוא צריך ללכת לישון הוא טוען שהוא לא נרדם רוצה לצאת מהמיטה/מהחדר או מבקש שאשב לידו 5 דקות ואחכ מבקש עוד חמש דקות, נראה שהוא בודק גבולות. זה קורה בזמנים שונים ובמצבים שונים, אני מניחה שזה התפתחותי ושזה בסדר אבל איך כדאי לי להגיב כשמתפתחת סצנת בכי וכעס או כשאני שומעת את המשפט המעצבן הזה(לא בא לי) תודה

שלום, את יודעת, מלחמת כוחות מתישה יכולה להתקיים רק כל עוד יש שני צדדים שמעוניינים בכך. בדיקת גבולות משקפת לעתים את המשאלה של הילד לדמות סמכותית שתאמר מה מותר ומה אסור, דמות שתבהיר את הכללים ותאכוף אותם, על מנת לייצר תחושת ביטחון. ילדים צעירים הם יצורים נהנתניים מטבעם, ובגלל שהחשיבה שלהם לובשת עדיין מאפיינים אגוצנטריים, הם יעדיפו להתנהל עפ"י מה ש"בא" או "לא בא" להם. באווירה שבה הגבולות אלסטיים (או לא עקביים), ילד יכול לקבל את הרושם שהרצון (או אי הרצון) שלו הוא שקובע, ולמחות כל אימת שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם מה שמוצא חן בעיניו. כהורים, עלינו להבהיר לילד בצורה מכבדת, אך חד משמעית, שמי שמכתיב את הכללים בבית הוא ההורה ולא הילד. כאשר הוא פורץ בבכי או מוחה, אפשר בהחלט להיות אמפתיים למצוקה שלו, להכיר בקושי, אך לא לוותר. ("אני יודעת שלא בא לך. אתה בהחלט צודק! קשה לעזוב את המשחק עכשיו ולבוא למקלחת. אבל אין ברירה, ואתה יכול לבחור אם נעשה את זה בנעימים או בבכי. אני לא כועסת עליך".) אם, לעומת זאת, סצינות הזעם או הבכי מזכות אותו ב'הנחות' או ביתר תשומת לב (צעקות שכנגד, מאבקים בלתי פוסקים או אפילו משא ומתן מעייף) - אנחנו מחזקים אצלו את האשלייה לפיה הוא זה שקובע ומכתיב את הכללים. מאחר ועדיין מדובר בילד קטן, אני מציעה לבחור את המלחמות, ולהשתדל לא להתעקש על כל דבר קטן. אם את חוששת שתוותרי בסוף - אל תיאבקי בו מלכתחילה. לעומת זאת, על הדברים העקרוניים שווה לא לוותר, אך לעשות זאת - כאמור - בחמלה, רגישות וכבוד. בהצלחה ליאת