מאבקים שגורמים לרגשות אשם קשים.

שלום, אני מטפלת בתינוקות כבר כמה שנים. אני אוהבת את העבודה שלי מאד ואולי קצת קלישאתי אבל נכון- ילדים הם הכל בשבילי. אני מטפלת בתינוקת בת שנה (מגיל ארבעה חודשים) ובסך הכל קיים בינינו קשר מאד מיוחד. אני אוהבת אותה מאד ואני מרגישה שגם היא. לעתים מאד רחוקות יש כמה ימים שבהם היא ממש בוכה ומתעצבנת כשלא מקבלת את מה שרוצה או כשלא מוכנה להחליף חיתול,בגדים... לא מחייכת אליי כשאני מגיעה למרות שתמיד מאד שמחה לראות אותי. חשוב לציין כי שיתפתי את אימא שלה בכל ואנחנו חושבות הרבה פעמים ביחד כיצד אפשר להקל עליה בכל מיני סיטואציות. אני כותבת את ההודעה הזו עם דמעות בעיניים וכשאני נזכרת בזה ממש עצוב לי- אתמול נאבקתי איתה כדי להוציא לה גושי נזלת מהאף (סליחה על הפירוט) היא ממש צרחה והתנגדה ,ולא נתנה לי והייתי צריכה להחזיק לה את הידיים כדי שלא תתנגד. ניסיתי בכל פעם להוציא לה קצת ולא בבת אחת כדי שלא יהיה לה טראומטי. אז מה עושים במצב כזה? להשאיר אותה ככה אי אפשר ולהיאבק איתה גם אי אפשר (שיתפתי את אמא שלה והיא אמרה שפשוט לא אנקה לה את האף.) אני מרגישה שהמאבק עם תינוקות על דברים שחייב (ולטובתם) גורם לעתים לנזק והורס את הקשר הטוב בנינו. תינוקות לא מבינים שזה לטובתם ואולי בעיניים שלהם זה נראה כפגיעה בהם (או כמו שאמרתי לאמא שלה -"זה לא כוחות.")

שלום ליה, את מעלה סוגיה חשובה, הנוגעת לצורך לאזן בין "טובת הילד" לבין "מה שנעים לו" - במצבים בהם שני אלה מתנגשים. לפעמים אנחנו מכאיבים לילד שלנו ביודעין, למען בריאותו (בדיקת דם, חיסון, טיפולים רפואיים), ולפעמים גורמים לו אי נוחות (מחתלים אותו, משכיבים אותו לישון כשהוא רוצה לשחק, מונעים ממנו ממתקים, טלוויזיה, וכד'). מחנך טוב, יודע ללהטט בין כל אלה, ולבחור מתי להתעקש ומתי לא. אם את מרגישה שאתן נאבקות הרבה, כנראה שיש טעם לבחון מחדש מה *באמת* חשוב ומה לא. לפעמים וויתורים קטנים מצידנו יכולים לחולל מהפך ולהחזיר את החיוך לקשר. לפעמים ילד נקי "מדי", הוא ילד קצת עצוב, כנוע וחסר חיים. במילים אחרות - שחררי קצת :-) מועדים לשמחה ליאת