בן 4 כועס הרבה

הי, בני בן 4 עוד חודש, ילד מקסים, שמח ובגדול ילד מאוד טוב. בשבועיים האחרונים שמנו לב לשינוי בהתנהגות שלו, הוא כועס הרבה, ברמה שכל פעם שאומרים לו לא על משהו או שאומרים לו משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא ישר כועס, מתחיל לצעוק, לומר "אני ארביץ לך", ועוד כמה דברים שלא הכרנו עד היום - כמו "אני לא מקשיב לך", "פויה העונש שלך" ועוד. חשוב לומר שזו התנהגות שהגיעה פתאום והוא גם מתנהג ככה לא רק כלפינו אלא גם כלפי אחרים - לדוגמא, הסבתות (גם ללא שום סיבה). זה כמובן מלווה בפרצוף ושפת גוף של כעס. זה אמנם מאוד חמוד ומצחיק בהתחלה אבל זה גם מאוד מטריד אותנו. חשוב לציין שאני בהיריון מתקדם, סיפרנו לו על כך לפני כמה חודשים והוא מאוד שמח ומאוד מצפה לתינוקת החדשה כך שאני לא יודעת אם זה קשור לזה או לא. מבחינתנו, אנחנו משתדלים לא להתרגש אבל גם לא להתעלם - מיד כשהוא מתנהג ככה אנחנו אומרים לו שבבית הזה אנחנו לא מדברים כך אחד לשני ושזה בסדר לכעוס אבל לא לצעוק, ומיד שואלים אותו אם הוא רוצה להירגע. בד"כ הוא נענה ונרגע אבל יש גם סיטואציות שלא וזה רק מסלים (לדוגמא - העלינו אותו לחדר שלו כדי ש"יחשוב" על ההתנהגות שלו והוא במשך 20 דקות צעק, בלגן את החדר ובעט בכל דבר אפשרי ורק אחרי 20 דקות נרגע, בכה וביקש לדבר בצורה יפה). השאלה היא כזו - אנחנו לא יודעים מה גורם להתנהגות הזאת, האם זה שלב שיעבור או משהו עמוק יותר? כשאנחנו שואלים אותו למה הוא כועס הוא לא ממש עונה... וגם - האם אנחנו מתמודדים עם זה בצורה הנכונה? אנחנו באמת משתדלים לא להפוך כל סיטואציה קטנה כזאת לריב בבית. נשמח לעצה.

שלום שרון, לאורך קריאת הדברים שכתבת, "סימנתי" מספר דברים הראויים להתייחסות. אנסה להעלותם לפי הסדר. ראשית אתייחס לנושא הענישה ("פויה העונש שלך"): חינוך והקניית הרגלים אכן נעשה בדרך של מערך חיזוקים וסנקציות. כדי שסנקציה תהיה יעילה, היא צריכה להיות מידתית וקשורה בדרך טבעית למעשה שעשה הילד. עונש הוא עניין בעייתי, בהיותו שרירותי, לא תמיד מובן לילד, ולא לגמרי ברור. כאשר אתם שולחים ילד "לחשוב על התנהגותו", זה באמת עונש פויה (סמיילי...) כי אין לזה שום משמעות עבור הילד. הוא נשלח לחדרו, ומתבקש לעשות משהו משונה שתכליתו אינה ברורה. הוא כמובן אינו חושב על כלום מלבד על כך שהוגלה לחדרו. התקף הזעם משקף את התסכול שלו, שרק מסלים את המצב עוד יותר. כאשר הילד כועס או מתוסכל, ומדבר לא יפה, אפשר לנסות להבין את הכעס (אחרי הכל, לכעוס זה חוקי), לתקף אותו ("אנחנו מבינים שאתה כועס וזה מותר"), ולהדגיש שלמרות הכעס אתם לא מרשים לקלל אתכם ובוודאי שלא להרביץ. כשאתם אומרים "בבית שלנו לא מרביצים, או לא מדברים לא יפה", זה לא בהכרח משקף את המציאות (הוא הרי מקלל ומשתולל בחמת זעם!), ולכן עדיף להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. תוכלו להציע לו דרכים אחרות להירגע ("אתה יכול ללכת לחדר שלך ולהירגע, להרביץ חזק לכרית או שק אגרוף, לשמוע מוסיקה מרגיעה, לראות קצת טלויזיה, או כל דבר אחר שיעזור לך"). אם הוא בכל זאת התחצף או מאיים באלימות, התרחקו, והסבירו שלא נעים לכם איתו. שמרו על קרירות ומרחק ממנו, כדי שיבין שהתנהגות כזו גורמת לו להפסיד אתכם לזמן מה. אם החלטתם להרחיקו לחדר, הישארו בסביבה, ואל תאפשרו לו לזרוק חפצים או להשתולל באופן שעלול לגרום נזק, גם אם לצורך כך תיאלצו לרסנו פיזית. הוא חייב להבין שאתם חזקים יותר, ואינכם מרשים לו לפגוע בגוף או ברכוש. ולבסוף, זה באמת חשוב לנסות "לבחור את המלחמות" ולא להיכנס לריב על כל שטות. עם זאת, לתחושתי, כאשר ילד מבין שהתקף הזעם הוא דבר שאתם מבקשים למנוע כמעט בכל מחיר, הוא דווקא ישתמש בו - כי הוא ילד נבון, ויודע שכך אפשר יהיה להשליט את רצונו. אני ממליצה לכם בכל לבי, להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים המנוסה בכך, וללמוד דרכים להתייעלות. אין לי ספק שהבנה טובה של העקרונות תאפשר לכם להשתמש טוב יותר באינטואיציות ההוריות שלכם, ולהחזיר למשפחה שלווה ואיכות חיים. מאחלת לך לידה קלה ומהירה והרבה נחת ובריאות ליאת