בן שנתיים

לום, בני בן 2.5 נכנס למסגרת ראשונה לפני חודשיים(היה איתי בבית). ההסתגלות בשבועיים הראשונים לא הייתה קלה (הרבה בכי בבוקר וגם כשהיה רואה אותנו באים לקחת אותו ובנוסף לא הסכים לאכול בגן- כיום כבר אוכל בגן) היום כבר הולך בשמחה לגן ונפרד בחיבוק ונשיקה ואינו בוכה בגן, במפגשי בוקר הגננת מספרת שהוא משתתף, בחוגים לא תמיד משתתף , כן משחק עם ילדים ונקשר לאחת הסייעות בגן. מאז שנכנס לגן ואולי גם טיפה לפני כן שמתי לב שהוא מתחיל להתבייש (מדובר בילד שהיה תמיד אומר שלום וביי ביי לשכנים במעלית) וכיום אם יעלה עם שכן במעלית הוא ישפיל מבט ופשוט ישתוק. כשנכנסים למשל לבית של הסבתא (שאותה מאוד אוהב ומכיר) ויהיו שם קרובי משפחה (שרגיל לראות אותם פעם בחודש וחצי) הוא ממש יפחד להיכנס ויבקש להיות אצלי בידיים, מכניס את הראש שלו מתחת לצוואר שלי ו"מסתתר". לוקח לו בערך 20 דקות להתחמם. מילד שהיה מלטף למשל כל כלב ברחוב שהיה רואה עם בעליו התחיל פתאום להגיד "לא רוצה ללטף" ואני בטוחה שזה בגלל שהוא לא מרגיש בנוח פתאום. מדוע זה קורה? האם קיימת בגיל הזה עדיין חרדת זרים? איך אפשר להקל עליו?

שלום יעל, הכניסה למסגרת חדשה, בכל גיל, כרוכה בהשקעה ניכרת של משאבי התמודדות. כאשר כל הכוחות מגוייסים ומופנים לטובת ההסתגלות למסגרת, באופן טבעי הם נגרעים מאזורים אחרים. לכן, לעתים קרובות נראה נסיגות התפתחותיות אצל ילדים במצבי משבר. אני מאמינה שרוב התופעות שאת מתארת יחלפו עם הזמן, כאשר הוא יתחיל להרגיש "בבית" גם בגן, ועד אז, נסו להכיל ולקבל בהבנה את המצב, מבלי להיבהל ומבלי לרחם. לפעמים גם לא לעשות כלום זו עזרה, במיוחד כשאתם רואים גרף שיפור. סבלנות... ובהצלחה ליאת