השלמה עם דכאון

שלום, בת 44, רווקה, הורים מבוגרים ואח נשוי ללא ילדים שעימו יש רק מטענים מעצבנים, חברה אחת בקושי, כמעט אפס נסיונות לקשר עם גברים (שילוב של ביישנות, השמנה וחרדה חברתית), אקדמאית, עובדת ומוערכת בעבודה אך בפנים הכל מת. סובלת מחרדות קיומיות מאז גיל 15 ודכאון נילווה. ניסיתי טיפולי שיחות ולא מצאתי בהם תועלת - לא חידשו לי דבר, רק רוששו אותי. נעזרת מזה מספר שנים באופן חלקי על ידי תרופות לדכאון וחרדה. עשיתי כדברי ה"יועצים" למיניהם - אימצתי כלב, שאכן מביא קצת שמחה לחיי, משתדלת לעשות ספורט, עובדת אך עדיין החיים ריקים והאושר של חיי אהבה, חברה ומשפחה נשאר תמיד באופק רחוק ובלתי מושג. בפנים וויתרתי כבר על ילדים ועל בן זוג, כל מה שנותר הוא להעביר את הזמן עד המוות בסבל מופחת. האם אלה חיים? האם אין זה צד שני של הדכאון? - כאשר הנפש עייפה מקרבות ומחפשת שלווה, גם במחיר של ויתור על חלומות? שאלות רבות ולאיש אין תשובה. אשמח לשמוע מאנשים שמרגישים דומה - מתפקדים אך חייהם ריקים מתוכן והתלהבות.

יאושית, יאושך מוכר לי עד מאוד, גם אני מרגישה שאני מעבירה את החיים עד המוות וכמוך עשיתי כמצוות היועצים, מצליחה באופן מרשים בעבודה שמתאימה לי ביותר ובתחום האקדמי אבל נפשי נשארה חלולה למרות טיפולים פסיכולוגים שונים שלמעשה רק החמירו את מצבי. לסביבה אין צל של מושג מה עובר עלי ותופסת אותי כמצליחנית כי כלפי חוץ הכל נראה לכאורה כשורה. בלעדי התרופות האנטי דכאוניות אני מניחה שמזמן הייתי מוסרת נפשי לבורא ואולי חבל שלא עשיתי כך מזמן-אבל הכל עוד פתוח לא...? ברור לי שלא אחיה עוד זמן רב. רציתי לעודד אותך ותראי מה יצא לי... סליחה, אבל משתתפת אתך.