על סף התהום

שלום לכם, אני פונה אליכם לייעוץ לאחר לבטים רבים ומקווה לעזרתכם. אני בן 31, סיימתי ללמוד את אחד ממקצועות האומנות לפני כשנה ומאז אני מנסה את דרכי בתחום, ללא הצלחה רבה. בין השאר אני עובד בעבודות מזדמנות בכדי לפרנס את עצמי בינתיים. מזה מספר שנים אני מרגיש כאילו אין טעם לחיי. אני אומנם מוצא רגעי הנאה מעטים שבהם אני בהחלט במצב רוח טוב אבל גם אז זה תופס אותי ואני נתקף עצבות גדולה וריקנות בלתי מוסברת. לאחרונה בת זוגתי מזה שנים עזבה אותי ונראה כי איני יכול לעמוד בעומס הרגשי. אני לוקה בהתקפי בכי היסטריים, מרגיש אבוד, בודד ועצוב ברמות שאינן ניתנות להסבר כמעט. את כל הכוח שהיה לי קיבלתי ממנה ורק בעזרתה הצלחתי לסחוב יום ועוד יום ולנסות לשמור על אופטימיות. פניתי לרופאת המשפחה לאחר שהחלו לעלות בי מחשבות אובדניות קשות בהן אני שואל את עצמי כל הזמן "מה אם יקרה משהו ש.." ואילו היא טענה שאלו תסמינים מוכרים של דיכאון חמור. היא הפנתה אותי לחדר מיון נפשי ורשמה לי 0.50 מ"ג קלונקס פעם ביום ורסיטל 0.50 מ"ג ליום. מספר ימים חלפו מאז ואני נמצא בלבטים גדולים, בנושא הכדורים כמו גם בנושא הטיפול בחדר המיון שלוותא. האם ברגע שאתחיל לקחת את התרופות לא אוותר בעצם על ההיגיון ואהפוך ליהיות תלותי ומכאני? האם בהגיעי לבית החולים לא ידחפו לתוכי תרופות ו"שיקויים" ניסיוניים עד שימצאו מה מתאים לי? האם טיפול כזה הופך אותי לחולה נפש? בן הדוד שלי משתמש שנים רבות בתרופות הנ"ל ומזה שנים מצבו רק הולך ומידרדר עד כדי חוסר תפקוד מוחלט, בין אם בעבודה, בחברה, במשפחה וכו' - הוא שוט מת מהלך. אני מנסה להבין איך זה קורה לי שהרי אני אדם אינטיליגנטי (אם יורשה לי להעיד על עצמי) ממשפחה טובה וכל הסביבה שלי בעצם אומרת לי כל הזמן שהכל יעבור, נשים באות והולכות, תסתכל על הכוס המלאה וכו' כל אלה הן בעצם אמיתות שאני מודע אליהם אבל אני לא מצליח לממש אותן. אני נלחם ולא מצליח. הלילות שלי קשים כל כך - אני מרגיש כאילו בכל רגע צריך לקרות משהו קיצוני שיפסיק את כל הכאב וגם במהלך היום אני פשוט אדם עצוב ביותר. אני מוצא את עצמי בורח להפסקה באמצע העבודה רק כי אני מרגיש את התקף הבכי מגיע, בין אם סתם כך, בין אם מתוך מחשבות, כי הרי כל דבר בחיי קשור אליה ובין אם בשיחות חולין, פתאום עולות בי דמעות ובכי ואני מרגיש פשוט פאטתי. חשוב לי לציין שלאורך שנים הצלחתי להסתיר את הרגשת העצבות הזו שמלווה אותי והפכה מוכרת, אולם בימים האחרונים, מאז הפרידה, זה פשוט בלתי נסבל. אני לא מצליח להתמודד עם גודל העצב הזה. רע לי כל כך. אני על סף התהום ואין לי מושג מה עושים?!

הי אסף מה שאתה כותב מאוד מוכר לי. נראה לי שהמצב הקודם שלך לפני שחברתך עזבה נקרא דיסתימיה- מין חוסר רצון וחוסר חשק כללי כזה. עזיבתה של חברתך כבר הכניסה אותך למחוזות הדיכאון וטוב מאוד שהלכת לקבל עזרה. אין לך מה לפחד מטיפול תרופתי, זה רק יכול להרים אותך כאשר הכוחות כבר לא נמצאים בך לעזור לעצמך. לך על טיפול תרופתי אך במקביל אני מאוד ממליצה לטפל בעצמך או על ידי פסיכותרפיה (שיחות) או לחפש אפיק רוחני (זה מה שאני בחרתי..). יוגה, יהדות, מה שבא לך. בגרעין הכל אותו דבר ורק הטקסים שונים. אל תתייאש ואפשר לעצמך לצמוח מתוך המצב. שתף את חבריך ומשפחתך במה שעובר עליך ואל תתבייש. כל כך הרבה אנשים חולקים את אותן הבעיות.

תודה על התייחסותך צורית. בעיקרון אני אדם מאמין וזו הסיבה היחידה שמחזיקה אותי בתוך המאבק הזה, אחרת הייתי מוצא פיתרון מהיר ויעיל שישים קץ לסיפור אבל אני מרגיש כאילו אין בי את הכוח להתמודד יותר, אני פשוט יושב ומחכה שזה יקרה, איכשהו. אני לא מדבר רק על כוח נפשי אלא גם פיזי, אני מרגיש חולה בגוף, בראש ובלב... המחשבות לא מרפות ממני לרגע, הן קופצות מאחת לשנייה והתסריטים שהופכים רעים יותר ויותר מעלים בי פרצי בכי לא הגיוניים. אין לי כרגע שום תקציב לסיוע נפשי ולכן אני מוצא עצמי מתייעץ כאן, בתקווה שאחד ממנהלי הפורום יוכל לסייע לי לפחות במציאת קצה חוט. האם ישנו פורום פעיל יותר שבו ניתן לדבר עם אנשי מקצוע במקרים של מצוקה כזו ?