אם כבר דכאון, אז שיהיה אופטימי

אני בן 30, נשא איידס, מובטל כחודשיים...קצין לשעבר, הומו. חי את החלום של לחיות, ומי שלא נמצא בשלב יאוש לא יבין זאת לעולם. מנסה להרים את הראש מעל המים-לא מצליח! קשה לי, אני עושה הכל, הכל בשביל להצליח. חי בסוד, מתמודד עם הכל לבד, עם הכל לבד, ותחשבו לשנייה אחת מה קורה לבן אדם שיש לו מחלה קשה מאוד והוא מתמודד איתה לבד, לבד! אין לי שקל על התחת, המדינה זרקה אותי לקרשים, מחכים שאני אמות. אני מפחד לזרז את התהליך ואני משתדל לקחת את התרופות בזמן, תרופות קשות שמשפיעות, ועוד איך משפיעות. הכאב שלי בגוף קשה לי, כואב לי בכל עצם ועצם, אפילו למצמץ כואב לי. המח שלי כבר שוכח הרבה דברים טובים, וזכרונות של העבר הכואב והעתיד הלא ברור משתלטים עליי. כמה שניסיתי לא הצלחתי לעלות ולטפס. משותק שחסר לו כיסא גלגלים. בחיים לא חשבתי שאני אקנא באדם שמת ולהיות במחשבה שאם בן אדם מת אולי המכאובים עברו. אני ממש לא רוצה למות, אבל אני אשתמש בשפת רחוב: "בחייאת לא מצליח לחיות פה". אני בא ממשפחה שיש כמה עשירים בעלי הון עתק, שהכסף אצלם, תורמים לכל דורש ואני יושב בשקט, מה הרי אני יכול לעשות? לצלצל להגיד להם תשמע מותק אני חולה מאוד אני מבקש עזרה? אין, לא יכול! איך אני עושה את זה? ואיפה הבושה? איפה האני שלי שתמיד הסתדר לבד. עכשיו בטח שקוראים את זה אומרים, הוא בטוח צריך עזרה, פסיכולוג, אולי פסיכיאטר, שיחות עם איש מקצוע...אני יודע שאני צריך את העזרה הענקית הזאת , אבל מאיפה אני אביא כסף לטפל בזה? מאיפה יש לי? מישהו פעם שאל את עצמו כמה עולה 45 דקות שלמות ותמימות של טיפול כזה? יש לי המון שאלות, אין את האנשים המתאימים לענות על השאלות הזה, אז מה יש לי לעשות? לשבת בבית ומדיי פעם בדרכי לשירותים להסתכל במראה ולא לאהוב את מה ומי שאני. כל כך לא רוצה להכניס צער למשפחה, אף אחד לא מתאר לעצמו את המצוקה שלי, אף אחד לא מתאר את העוצמה של הדברים, ואני כל כך לא רוצה להישבר ויש רגעים כל כך קשים שאני לא אוכל לתאר באותיות, זה מעבר לגבול הבלתי אפשרי. אפרופו הגבול הבלתי אפשרי, מה יכול להיות יותר נורא באמת ובתמים (בנשימה אופטימית כמובן) מבריאות לקויה וממצב כלכלי עגום?! מה יכול להיות יותר נורא מזה??? אין אף גוף שתומך, פניתי לועד למלחמה באיידס, שמלאכתם אדירת מימדים, אבל מרגע הגילוי עד חודשיים אחרי היו ונעלמו כאילו לא היו. הדבר הכי נורא שמציק לי לחשוב עליו ולהגיע אליו לתובנה שאם כבר להיות חולה אז שיהיה לך כסף, והרבה כסף, כי אם לא יהיה, פשוט תמות! פשוטו כמשמעו. אז מה יותר חשוב כסף או בריאות? עם הבריאות אין לי מה לעשות כרגע אני חולה, ואני חולה. אבל כסף מאיפה אני מביא כסף ? אני כל כך רוצה לחיות, אני פשוט מתחנן לחיות, אבל קשה לי, זה גדול עליי לחיות ככה. אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות חטיף משהו שיעשה לי מתוק על הלב, כי זה יהיה ויתור של משהו אחר שאני אצטרך. קצת קורטוב, כי חייבים, כל החיים נתתי למדינה הזאת, הייתי בשירות המדינה פי שלוש מכל חייל רגיל במדינה הזאת, הייתי קצין כמו שכתבתי בפתיח, הייתי מסור עד עמקי נשמתי, טוטאלי, תרמתי מכל מה שיכלתי, אפילו הייתי מצטיין כ-3 פעמים, בכל הזדמנות שהייתה לי רציתי להיות הטוב ביותר וגם הצלחתי. אבל עכשיו ? עכשיו מה הכל שווה? מה זה משנה מה הייתי , מה זה משנה למה הגעתי בשנת 2007? מי באמת מוחל לי על זה, איפה המדינה, הבית שלי. אין לי חברים, אין לי חיי חברה, הפעם היחידה שיצאתי בשנתיים האחרונות זה היה לשיר בכיכר בערב יום הזכרון , שגם עמדתי מהצד והסתכלתי. הייתי לבד, ולא ריחמתי על עצמי , אבל כל כך קנאתי בעיניים דומעות של ממש באנשים שהלכו שם זוגות או קבוצות חברים ואולי ביום זה הבנתי את הבדידות הענקית שלי. הבדידות לא תגמר אם לא אקבל טיפול, אבל איך אקבל טיפול מובטל שכמוני שמחפש עבודה ולא מצליח! אני לא כשלון, אני לא חושב שאני כשלון, אני פשוט חושב שאולי פעם בחיים שלי או באיזה גלגול (אם יש כזה) סומנתי לגיהנום, והנה אני פה, מה שסומן הגעתי. אבל גם אם עשיתי ואני מתחנן שיקבלו את הסליחה שלי, אם היא לא התקבלה אני מוכן לגיהנום, אבל בבקשה שלא יהיה כזה! למה למרר לי ככה את החיים, לא חושב שעשיתי דבר כל כך גרוע איזה שלא יהיה בשביל שגורלי יהיה כה מר. את האמת, נמאס לי לבכות. נמאס לי לבכות, נמאס לראות את העיניים כל הזמן אדומות. כמה אפשר לבכות, חוץ מזה בכי בכלל לא עוזר. אבל זה שנמאס לבכות לא אומר שאני לא בוכה כל יום. שנמאס לרוץ מתחילים ללכת אבל שנמאס לבכות אז בוכים בלי דמעות? לא, אין דבר כזה. העצב שלי מתגלה כדבר בלתי נתפס, כאילו בנו לי עצב מיוחד שיהיה רק שלי, מי ביקש אותו בכלל? אני מתחנן לאלוהים שיתן לי לחיות, שיעזור לי, בבקשה אני מתחנן. אני לא נותן לעצמי אפילו שניה אחת לחשוב לעצור את הכל, אבל איך עושים את זה? איך? מה יש לי חוץ מצרות? יש לי ילדים? לא אין לי, וגם להביא אני לא יכול, אז מה בכל זאת לעשות? הדבר היחיד שבאמת אני אומר לעצמי, אני לא רוצה לצער את ההורים אני אחכה שהם ימותו ואז אני ימות גם, עניין של 20 שנה...אבל מי יכול לחיות ככה 20 שנה?! אני לא אחזיק מעמד עוד שנה בקצב הנוראי הזה. הקצב הזה היסטרי, אני לא יספיק בחיים להדביק את הקצב הזה. אולי כבר שכנעתי אתכם שעדיף למות? לא, לא עדיף למות, הרי אמרנו שאני רוצה לחיות. לא יודע למה אני רוצה לחיות?...הרי מי רוצה לחיות בגיהנום? אבל ככה החלטתי אז אני בשלי. ביום הולדת האחרון שלי ישבתי על המיטה, עם עצמי, שזה גם הרבה, כי לפעמים אני מאבד את העצמי שלי, ושילבתי ידיים, חיבקתי את עצמי, ואמרתי לעצמי מה שלא אמרו לי כמה שנים טובות שאני אוהב אותי. אני אוהב אותי, על מה שאני, על מה שעברתי ואני עוד פה ויכול להגיד לעצמי את זה. אמרתי את זה בקול רם, לא בלב. זאת באמת ההצטיינות שלי, תראו מה זה, אפילו בגיהינום הזה אני מצטיין ומנסה להיות השורד האחרון. מאחר וזה ארוך כבד מדיי, אני אסכם שאופטימיות מסיבה ממש לא ברורה עוטפת אותי, לא יודע מאיפה אני שואב את הכוחות האלה, מחבק את עצמי, כותב, בוכה וממשיך לתחנה הלא ידועה הבאה. שיהיה לכם רק בריאות! (ואם כבר אין בריאות אז שיהיה לכם הרבה כסף). תודה.

נגעת לי מאוד ללב, אני לא מפסיקה לבכות בגללך, הכל מתגמד ואתה פשוט צודק! תתעודד חמוד ! שולחת לך חיבוק ענק!! תהיה חזק ותחזיק מעמד, יכולה להבין ומהדברים מבינה היטב את עומק הכאב שזועק מגרונך. חיבוק }{