עצוב לי

הכל קרה לי בבת אחת, ואני לא יודע מה הכי קשה לי. אני בן 52 שעד שקרו לי כל הדברים הייתי בן אדם שמח ואופטימי. היום אני לא עובד.פוטרתי לפני כשנה ממקום העבודה שלי. הייתי בטוח שזה לא סוף העולם. אני גמלאי ממקום עבודה אחר. חשבתי שאשתלב במקום אחר.אבל לא כך מעבר לגיל גם המשבר הכלכלי לא הועיל ומאז לא מצאתי מקום עבודה אחר, רוב הזמן אני בבית. התחלתי ללמוד פעמיים בשבוע ואני משתדל ללכת להרצאות ולספורט, אבל אני מרגיש כאילו אני רק ממלא את הזמו ללא תכלית וללא מטרה. בלי שום קשר עברתי ניתוח להסרת בלוטת הערמונית ואיבדתי את יכולת התיפקוד המיני. בנוסף חסכונות רבים שלי נפגעו בעקבות המשבר ואני לא יכול להרשות לעצמי הוצאות גדולות. הייתי אנרגטי וחברתי אבל אין לי חברים קרובים שאיתם אני יכול להפגש ביום יום. אשתי עובדת ו2 ילדי בבית הספר.המשפחה הקרובה מתגוררת רחוק ואני פוגש אותם פעם בשבוע. אני עצוב כי אני מרגיש שאני לא שווה כלום. כאילו איבדתי את עצמי. אני טוח שהעדר המסגרת וחוסר השייכות שלי למקום אחד, וכן החשש שהמצב הזה לא ישתנה מדירים שינה מעיני.

אביב שלום, צר לי על מצבך! ללא ספק אתה זקוק לעזרה ולתמיכה. תהיה אופטימי, הקשיים הם זמניים. ייתכן וגורמים סוציאליים, שיקומיים וביטוח לאומי יכולים לעזור לך מאט לשפר את מצבך. חזק ואמץ!