האם אני בדיכאון?

שלום, אתחיל במידע גנרי: גילי 18, אני דתי-מסורתי, מתאמן במכון כושר לעת עתה, לומד בבית ספר. מעל לשנתיים אני מרגיש ירידה ניכרת במצב רוח, חוסר רצון לבצע דברים, חוסר מוטיבציה תהומית בכל דבר ועניין - אפילו מדברים שנהנתי מהם מאוד בעבר. אפילו אין לי את הכוח והסבלנות להתאמן, למרות שאני במכון כושר. מבחינה חיצונית אני לעיתים יכול להיות ממש לא מזוהה כדיכאוני - זה תלוי בסביבה\מסגרת בה אני נמצא. ישנם סביבות בהם אני אפילו כל הזמן מחייך ומצחיק אנשים אחרים, וישנם סביבות בהם אני פשוט רוצה לסיים את מה שאני צריך לעשות בהם בלי התעכבות מיותרת. כאשר אני בביתי, התנהגותי שונה - בעלת נטייה פסימית. בהחלט אפשר לומר שאני כל הזמן רוצה להיות רק בבית. קראתי באינטרנט קצת על דיכאון והתאבדות. שמתי לב שאני עונה לכמה תסמינים של דיכאון: - תחושת עייפות וחולשה - מיעוט בפעילות ובאנרגטיות - עצבות, ייאוש, מועקה - הסתגרות חברתית וניתוק קשרים - אדישות ואיבוד עניין בפעילויות שנחשבו מהנות (תחביבים, ספורט) - תחושת חוסר אונים וחוסר תקווה (אני לא בטוח מהי הרמה של התסמין הזה) - תחושת ריקנות - תפיסת עולם קודרת ופסימית (אני לא בטוח מהי הרמה של התסמין הזה) - ירידה בריכוז, ירידה בזיכרון - מחשבות אובדניות - ייחוס כשלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם (אני לא בטוח מהי הרמה של התסמין הזה) כל התסמינים נלקחו מהעמוד הזה בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F שמתי לב שכבר חשבתי בעבר והסכמתי (עוד לפני שהכרתי את הציטוט) על משפט שאמר לואי אראגון: "ישנן מספר דרכים כדי להתאבד. אחת מהן היא להשלים עם האבסורד שבחיים." הציטוט נלקח מ- http://he.wikiquote.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA כתבתי בהתחלה שאני דתי מאמין, ולכן התאבדות אינה נחשבת אופציה מבחינתי בגלל האיסור של הדת, שזה קצת מבאס... גם מבאס המחשבות והעצבות של האחרים מהמעשה הזה. ישנן אלטרנטיבות כמו התאבדות על קידוש השם, או לצאת בתור חייל למשימת התאבדות כדי להציל חייל אחר בשבי, אבל אלו ואחרות לא ניתנות ליישום ... אני חושב שאף אחד לא יודע, גם הקרובים ביותר אליי, מהי הרגשתי באמת. את תחושת הרגש כבר איבדתי ממזמן, בעקבות ניסיון מוצלח שלי להטמיע לעצמי חשיבה רציונאלית בלבד. אתן דוגמא - אם מישהו שקרוב אליי התקבל למקום עבודה נחשק ומעולה - זה לא ממש עורר אצלי תחושת שימחה (אולי קצת קינאה, אבל גם שימחה הייתה אמורה להיות). בכלל, דברים שאמורים לשמח אדם נורמטיבי לא משמחים אותי, אני לא מרגיש ש"זז" אצלי משהו כמו בעבר. אני אדם שחייב לשאוף למצוינות, פרפקטציוניסט, לא יכול להיכשל בדברים. עם כל זאת, בלימודים בהחלט אפשר לומר שהדרדרתי. פעם הציונים לא נפלו מ-70. היום כבר התחלתי לקבל את ה-70 שמזמן לא ראיתי, ועוד במקצוע שאני אמור להיות טוב בו. למרות שהתפלאתי קצת מה-70, לא עלה אצלי שבב של דאגה או בהלה\פחד שאני צריך לשפר את עצמי. (נא לא לטעות - ההורים ממש לא דוחפים אותי ללימודים, אלא אני זה היחידי שדוחף את עצמי. הם דוקא מבקשים ש"אוריד הילוך".) כאשר אני צריך ללמוד - גם בזה אין לי מוטיבציה, ואפילו הדאגה העמוקה שלי של ללמוד כדי להתקבל לעבודה טובה בעתיד (שזה תכליתי ומאמציי ב-6 השנים האחרונות) - לא עוזרת במצב זה, היא לא גורמת לי ללמוד טוב ולהשקיע. אני חושב שאחת הסיבות העיקריות של זה היא הטיפשות הכואבת של משרד החינוך בקביעת תוכנית לימודים לא יעילה, שעיקרה הוא שינון החומר ולא הבנתו. בעקבות שינון מטורף של מבחנים\בגרויות בכל זמן הלימודים שעברתי, אפשר לומר שזה מה ששבר אותי... רק כדי שיהיה אפשר להבין את סדר הגודל של השינון, אומר שלמדתי בעל-פה ובצורה מדויקת מאוד(!) כמות לא צנועה של דפים שלמים בכל מבחן, בין אם זה היסטוריה או אזרחות או מקצועות אחרים... כל זאת כאשר אני הרבה יותר חזק ונמשך למקצועות ריאליים (מתמטיקה, פיזיקה, מחשבים וכד'). אני לא מבין בשביל מה צריך לחיות... גם קהלת כתב זאת בספרו, שהחיים מיותרים - האדם בא לעולם, עובד את ה', ומת. אם אתה נהנה - זכית למתנה מאלוקים. אם אתה סובל - אתה סובל... כל מה שמסביב, ההנאות הריגעיות, המלחמות האידיאולוגיות, מה מתרחש ומה יש, הדת עצמה אפילו - לדעתי, כל זה פשוט לא חשוב, לא משנה. אפילו החיים שלאחר המוות נתפסים בעיניי כלא חשובים. טוב יותר שלא להיות קיים בכלל, גם במישור הפיזי וגם במישור הרוחני, שאז אתה לא מוגדר, לא נהנה ולא סובל. אבל אפילו זאת גם אי אפשר להשיג, שכן אנו כלואים בעולם הזה, כלואים ושמורים כדי לעבוד את אלוקים ולהישלח לגן-עדן, או שלא לעבדו ואז להישלח לגיהנום. אני בור ועם הארץ ולכן יכול להיות שזהו הרעיון המופשט מאוד, שכן התורה אין סופית... אני חושב שאסור לי לומר את הנ"ל מסיבות דתיות, אבל מה אני יעשה, חייב להוציא את זה. אשמתי...? בעקבות התפיסה שלי המוסברת בפיסקה הזאת, ובעקבות כך שאסור לי להתאבד מסיבות דתיות, הכרתי והסכמתי עם הציטוט של לואי אראגון המובא למעלה. עבירות אני עושה... דתיות הכוונה. אני מנסה להיות אדם טוב יותר, או שיותר נכון לומר שניסיתי להיות כזה, אבל אני פשוט לא. למה? שוב בגלל הסיבה של טבע האדם ההרסני... יצר הרע... איך שתיקראו לזה. מחשבות טהורות אין לי, למרות שאני מנסה להכריח את עצמי כל פעם לשנות כיוון ולהיות אדם טוב יותר. הייתי רוצה שכל העולם ישתנה, שלא יהיו מלחמות, שלא יצטרכו רופאים, שאנשים יבצעו את עבודתם במקצועיות ומתוך זה שהם אוהבים לעבוד במקצוע זה. אבל למעשה דברים אלו כנראה חובה, כיוון שהם אירועים מתקנים של אירועים קשים יותר. אם לא יצטרכו רופאים, אם לא יהיו מלחמות - אז מה? אוכלוסיית העולם תמלא את המיכסה מעבר לאפשר. אם אנשים יעבדו רק במקצועות שהם אוהבים - אז מה? לא ישאר מי שינקה את הזבל ברחובות העיר, לא ישאר מי שיבנה בניינים, לא ישאר... לכן גם עם זה נשאר להשלים. אני יודע שלא תוכלו לעזור לי בנושא, אבל לצערי אני בן אדם, ומטיבעו של האדם הוא מרגיש טוב יותר בזכות אוזן קשבת. כתבתי מה שכתבתי מתוך אמונה באמת הדברים האלו, ושוב מהצורך הטיבעי של האדם להפיץ את עצמו או צורך אחר שלא כתבתי בגלל חוסר היכולת שלי להתבטא כראוי כרגע. וואי... אני נשמע ממש בדיכאון. לא חשבתי שאכתוב את כל זה... מה אומר ומה אוסיף... עוד כמה פיסקאות\עמודים הייתי רוצה לכתוב. אבל לא... enjoy..

סליחה על ההודעה הלא מובנת, משום מה אין את הרווחים שעשיתי כדי שהקריאה תהיה נוחה יותר. לא משנה...

רק בסוף ראיתי את גילך והתפעלתי, כל כך הרבה רגש, חכמה, ידיעה לבחור בגילך. נראה לי אולי שחסרה לך קצת הערכה לעצמך? אני הייתי במצבך ומה שהציל אותי לאותה תקופה היה אהבה וזוגיות. זה נתן לי חשק לחיות. "אין ייאוש בעולם" אני מקווה שיסתדרו לך דברים ב"ה, אולי צריך פשוט לשנות גישה ולהיות יותר אופטימי למרות שמאד קשה. בהצלחה