בא לי למותת...

אני נערה בת 14. עם משפחה בת 9 נפשות(כולל ההורים),אני מרגישה לא רצויה. ויש מקרים שמראים לי את זה. אני כל היום רבה עם אבא שלי,אבא שלי הוא אחד מהאנשים שאתה יכול להתחרפן מהם,ישלו מצבי רוח,כמו לכל אדם אבל במיוחד למשפחה שלי,הוא כל יום קם ב-4 וחצי כדי להתפלל ותיקין ואחר כך הולך ל-2 עבודות,וחוזר ב-9 בלילה,אני מאוד מעריכה אותו על כך,באמת!אבל אני מתקשה עם זה שהוא חוזר הצבני ובדרך כלל מוציא את העצבים עלי ועל אחי הקטן מכיוון שהיננו הקטנים ביותר ועוד ניתן להציק לנו בלי שנוכל להחזיר לאחים הגדולים(מה שעושים לנו הרבה),אמא שלי ואבא שלי רבים המון,הם מתווכחים ואבא שלי רב על שטויות,לדוגמא הוא אמר-צעק(משהו באמצע)על אמא שלי בגלל שהיא קראה שם של תרופה מתי שהיא היתה צריכה להביא אותו לאח שלי!!!על זה!!!על שטויותתת!!! והאחים הגדולים שלי מתערבים במריבות שלהם ומנהלים להם ת'חיים!אני רואה את זה מהצד וכואב לי,אני רוצה שילכו לייעוץ!! אני לומדת בבי"ס בעיר אחרת מעיר מגוריי,אני חוזרת כל יום בשעה 18:00 הביתה,עייפה מהיום העמוס בשיעורי בית ומבחנים ובחנים,אני מנוייה לסיפריה ליד הבית ולוקחת משם ספרים,אבא שלי חשב וחושב שזה פוגע לי בלימודים והוא לא מבין שזה הדבר היחידי שבו אני בורחת מהמציאות,אני בורחת בעזרת הספרים ובעזרתם אני טובה גם בלשון והבעה,אך הוא רואה זאת בצורה שונה והקפיא לי את המנוי,גיליתי שבסיפריה לא הקפיאו לי אז אני ממשיכה לקחת ספרים בסתר ומחביאה אותם ממנו. אני עושה 2-3 פעמים בשבוע בייביסיטר כדי שיהיה לי כסף לצאת עם חברות לטייל או לקנות בגדים כי אני לא רוצה לבקש מההורים כי אני יודעת שקשה להם,ומתי שאני עושה אותם(בייביסיטר) אני הולכת ישר מהבי"ס לבייביסיטר וחוזרת הביתה ב-21:00. כשאני חוזרת אני מתקלחת,עושה קצת שיעורים ומה שאני לא מספיקה אני עושה למחרת בהסעה,והולכת לישון,ככה נראים החיים שלי,אני לומדת מאוד קשה ומשקיעה כדי להביא להוריי ציונים טובים,לא תמיד הולך לי אך אני עושה כמייטבי,שאני מביאה ציון לא טוב הביתה אני משתדלת להסתירו מהורי כדי לא לגרום להם צער,ומתי שאני מביאה הביתה ציון טוב אני מראה זאת להורי,בדר"כ אני מביאה ציונים לא הכי טובים באנגלית כי בכיתה ד' שלמדנו אנגלית הורי העבירו אותי באמצע השנה לבי"ס אחר ושם הם היו יותר מתקדיים אז החסרתי המון חומר במשך כיתות ד'-ה'-ו', עכשיו אני מנסה להשלים את החומר,בתחילת כיתה ח' הייתי ברמה כל כך נמוכה עד כדי כך שלא קיבלתי בכלל ציון במבחנים,עכשיו אני קיבלתי 52 שזה ממש ממש התקדמות וגם המורה אמרה לי כך וגם אימי,ואני ההיתי מאושרת,אבל שהראתי את הציון לאבי הוא אמר לי:"52?!"כאילו שזה לא מספיק,ותמיד אני צריכה להזכיר לו להגיד כל הכבוד ורק לאחר שהזכרתי לו הוא אמר כל הכבוד,כל השנה(כולל חופשים)הוא יושב לי על המוח שאני ילמד אנגלית,הוא אוסר עלי לשבת במחשב,וגם בטלויזיה,ולפעמיים אפילו מנתק איתי קשר,קשה עם החיים האלה ולא בא לי יותר לחיות. מקווה שתעזרו לי או לפחות תתנו לי עצה... אני...

שלום לך . צר לי שאת סובלת . תשתפי ברגשות שלך חברות, יועצת , רופא משפחה. אל תשארי לבד. אני חייבת להתנצל ,אבל בפורום הזה לא נוכל להתייחס לשאלות שלך. אנו עובדים רק עם מבוגרים. עליך לפנות לפורום של מתבגרים. אני מקווה שתקבלי מענה. בברכה,

אולי גם ממורים בבית הספר או מחברות שיודעות אנגלית טוב יותר. את יכולה לקחת בספריה ספרים באנגלית, אפילו של כתות נמוכות יותר, זה יכול לעזור לך להעשיר את השפה ולשפר את השליטה בשפה. נסי לשתף את אחד האחים או האחיות שלך, אני בטוחה שהם גם מרגישים כמוך מול אביך, ויוכלו להיות עבורך קיר תומך. בהצלחה.

מסקנונה...מזכירה לי את עצמי בגילך. אל תוותרי. תקראי, תשתפי אחרים בדיוק כמו שהמליצו לך. ואולי תנסי לדבר עם אביך ולומר לו מה בדיוק מפריע וכואב לך ביחס שלו כלפיך. אולי הוא יקשיב? אם לא תנסי לא תדעי. תתחילי את השיחה בזה שאת מעריכה אותו כל כך ואוהבת אותו ותזרמי עם הרגשות. תדעי לך, שהגישה שלך בגיל 14 היא בוגרת לגלך, את חכמה, לוחמנית, שאפתנית ותשיגי כל מה שתרצי בחיים! כל הכבוד לך!