נניח שהחיים הם מרבד של קוצים

נניח שהחיים הם מרבד של קוצים, כשאתה הולך, אתה דורך על כמה , מסיט הצידה אחרים, נשרט, אבל לא יותר מדי. הבעיה היא שבאחד הימים אתה פתאום עייף, באמת עייף, או ששכחת לאן אתה הולך כמעט חמישים וכמה שנים ואז אתה נשכב לנוח, להרהר קצת., לאן פניך מועדות. כשאתה נשכב, הקוצים מתחילים לדקור אותך במקומות שעד עכשיו היו מוגנים פחות או יותר, בבטן, בחזה, בפנים. זה לא נעים, אבל אתה עייף ולא מסוגל לקום. אתה מתגלגל הצידה ודווקא שם יש יותר קוצים, אתה מתגלגל בחזרה, למקום שאולי יש בו קצת פחות, או שלפחות את חלקם נדמה שכבר שברת, ואלה שנשארו מוכרים ואתה יודע איך להיזהר מהם. אבל אתה לא מוצא בדיוק איפה שכבת קודם, וממילא אי אפשר לשכב באותו שדה קוצים פעמיים. בפעם השנייה זה כבר שדה אחר. אתה בוחר להתאבד, זהו, אין לך יותר כוח לתפלות הזו ששמה חיים, אתה שם לב כמה המילים תפלות ותפילה דומות, יודע שזו אות שלא ניתן לטעות בה, ושגם אלוהים מברך את בחירתך. עם הידיעה הזו משתלטת עליך תחושת רווחה וכל רצונך להתאבד מתפוגג כלא היה. אתה הולך לישון ובבוקר שוב אותה מועקה מוכרת. ובכן, בכל זאת מתאבדים. לא כל כך פשוט העניין הזה של התאבדות. בקושי אתה גורר את עצמך בוקר, בוקר לארון הבגדים ומחליט בשאריות האנרגיה שלך איזו חולצה ללבוש, ומאיפה, לכל הרוחות, תמצא כוח להחליט באיזה אופן לסיים את חייך? לו היית צעיר נמרץ, מלא שמחת חיים ובעל יוזמה, היית כבר מוצא מזמן חמש דרכים קלות ונעימות לגמור עם כל הגועל-נפש הזה, אבל עכשיו? כשאתה עייף מדוכדך וחסר כל כוח רצון? צריך מאוד לרצות לא לרצות כדי לרצות למות, ואילו בך, אתה מודה בינך לבינך באי-רצון, נותר איזה קמצוץ סורר של אי השלמה, מין תהייה לא מוסברת, עיקשת, שמשבשת את סדרי ההלוויה המוקפדים. ובכן, דוחים את ההכרעה לכשירווח קצת פחות, והראש יכאב קצת יותר. אתה נוסע לעבודה ונזהר לא להקשיב לרדיו, כל כך מדכא שם בפנים. אתה ממשיך לנהוג ונזהר לא להציץ מבעד לחלון, כל כך מדכא שם בחוץ. אתה מתעודד מעט מהמונוטוניות הברוכה והשגורה של פעולות הנהיגה וברוח אופטימית זו מתעודד מוחך ושב לתכנן התאבדות. הכי טוב תאונת דרכים, אתה חושב, כזו שהביטוח לא יבלבל את המוח יותר מדי לאלמנה הבוכייה. האם היא באמת תבכה, חולפת במוחך שאלה טורדנית, או שמא ירווח לה כשתיפטר סוף, סוף מהמת המהלך הזה, המונח כבר שנים כאלבטרוס עגמומי על צווארה שוקק החיים. אבל איזו תאונת דרכים? אי אפשר להתנגש כך סתם ברכב ממול, מה אשמה הצעירה ההרה ברנו הכחול שפתאום מתחשק לנו קצת להתאבד? צריך לרדת לאיזה שול בצידי הדרך. איזו מילה מגעילה, שול, בנעורינו קראו להם בפשטות שוליים. בנעורינו הכול היה פשוט ומרווח יותר. אבל אז, בשול, בדרך כלל התאונה מסתכמת בגועל נפש מדכא. בקושי תאונצ´יק. קצת נזק לפח של המכונית החפה מפשע, וכמעט אף אחד לא מצליח למות מזה. בצער רב, ולרווחת משטרת ישראל, הטרודה בחקירות חסרות ערך גם כך, אתה מתנער מהשוליים. עם הכישלון שוב נעלמת לה הרוח האופטימית שהושגה בעמל רב וכל המוטיבציה להתאבד מתנדפת לה כלא הייתה. תוך כדי דיון משמים במיוחד בעבודה אתה מעביר בעיניי רוחך קפיצה מבנין גבוה (מפחיד, ובטח גוססים המון עד שמתים מזה), טיפוס על עמוד חשמל (מפחיד אפילו יותר, ובסוף עוד עלולים לא להתחשמל מכל תסבוכת החוטים המחוברת שם בחובבנות אופיינית), תליה על עץ (באמת, איפה שמנו את חבל המצנחים המשובח ההוא שסחבנו פעם מהצבא? הוא לא ארוך מדי? לא חבל לחתוך חבל כזה? כמה צריך לחתוך כדי לא לבזבז סתם? כשהולכים לתלות את עצמנו לוקחים ארנק? בעצם אי אפשר ללכת, אין אף עץ תליה לרפואה בכל הסביבה המחורבנת הזו, צריך לנסוע. לאן? איפה חונים? מה עושים עם המפתחות של האוטו כדי שלא יגנבו? כמה מתיש. כמה בעיות צריך המתאבד הקטן לפתור, ואף אחד במדינה הצועדת לאבדון הזאת לא מוכן לעזור), אולי פתיחת ברז גז (בטח כל הבית המסריח יתפוצץ ואז זיכרונה לברכה באמת תקלל אותנו כל החיים שלה), סכין (פחחח, אין אף סכין חדה אחת בבית, כמה פעמים אמרתי לה לא לקנות את הזבל הזה שתכף מתקהה). בליעת כדורים (כמה צריך? בקושי אפשר לקושש בארון חמישה כדורים מפוקפקים שתוקפם פג מזמן. רק המחשבה על התור בבית המרקחת גורמת לי לשאול את נפשי למות, וחוץ מזה, עם המזל הדפוק שיש לי בחיים, צריך מרשם, צריך לטלפן לקופת-חולים, לבלות שעתיים בשיחה ממתינה, לגרור רגליים אל איזו רופאת אליל שעושה חלטורה פעמיים בשבוע. למרות שבועת הרופאים שלה היא תטרטר אותי שבועות ותעשה לי את המוות עד שתתרצה לתת לי כדורים, ואני לא אפסיק לקלל את הרגע שהחלטתי להתאבד). מבוי סתום. כל החיים הם מבוי סתום. גם המוות כזה. איחרת את המועד למות בלי סיבוכים, ידידי. אתה חוזר הביתה, אוכל משהו, מתיישב בכבדות מול הטלוויזיה, מסתכל בתכנית משמימה בערוץ אחד מני אלף, שבכולם משודרת אותה תיפלות לופתת, אתה מגדף חלושות, קורא בעיתון כמה עמודי אסונות, תלאובות ופשעים לתלפיות, אתה מגדף שנית, הפעם במעט יותר מרץ. מציץ בשעון, מגייס את שארית הלחלוחית האצורה בגידופים שעוד לא גידפת כדי לטפס באנחה למקלחת הצמודה לחדר, שפעם גם אתה ישנת בו. מצחצח שיניים, נזהר בחניכיים הכואבות, נכנס לחדרו של הבן שהתחתן לפני שנים ועזב את הבית, אתה צונח למיטתו, משתבלל תחת הסדין הקר, פולט אנחה אחרונה ונרדם. זהו, מתאבדים. אתה ניזכר שפעם שמעת שהכי נעים למות בחנק, והכי טוב תוך כדי שינה, כשתנור נפט מפויח למשעי ממלא את החדר בדו תחמוצת מנחמת. אבל לך דווקא יש מזגן חדיש ומפוצל למטה ומיני מרכזי מלמעלה (או שמא המפוצל למעלה והמיני למטה? אתה מנסה ללא הצלחה להיזכר בדבריו של המתקין הנכלולי). יש לך חשש כבד שמהפלצנים המודרניים האלה לא ייצא שום דבר, ובמיוחד לא גזים רעילים, וחוץ מזה, מי המשוגע שידליק תנור בחום הזה? כך גזה לה האופציה הגזית ואתה נאלץ לגשת למחסן בגינה, שם מונחות שקיות האשפה הענקיות שקנית לפני חודש, ולדברי היצרן הגאה, בכל אחת מהן ניתן לשכן ברווחה שני עצי הדר חסונים על ענפיהם, צמרתם וקלמנטינותיהם. אתה בוחר שק אחד שחור במיוחד ומנופף בו כמה פעמים כדי למלאו באוויר. אתה בוחן את השק התפוח, משתכנע שתוכל להשתרע בתוכו בנוחות ופונה חזרה לבית. מצטייד בחוט משיכה כדי שתוכל לכרכו סביב הפתח ואז זוחל לתוך השקית המזמינה. יחד עם מלבושך החדש אתה מתכופף וכדי לא להפריע לתנועת העוברים ושבים בסלון , נשכב על השטיח בחדר העבודה. אתה מקפל פנימה את פתחו של השק, מוכן ומזומן לקשרו בעזרת חוט המשיכה. אתה מלפף בתשומת לב את החוט סביב הפתח החסום ומחכה קצת, אבל לא נוח לשכב על הרצפה הקשה, והשטיח הדק מדי לא עונה לסטנדרטים הגבוהים של עצמותיך הדואבות. אתה מתעלם בגבורה מאי הנוחות העל-זמנית ובינתיים מרגיש שהחום בתוך השק עולה וקצת קשה לך לנשום ולכן עוזב את החוט בבהילות, ומתחיל לשאוף לגימות גדולות של אוויר טרי הזורם לו בחדווה דרך הפתח הנטוש. איזה בעסה, שוב נכשלנו, אתה חושב. למוד אכזבות אתה פונה להרהור פילוסופי מעמיק ומבין שדווקא לא חסרות שיטות מגוונות להתאבדות, חסרה לך נחישות והתמדה. אתה מחליט שיש כמה אפשרויות משולבות מעניינות כגון התאבדות בתליה על עמוד חשמל ומחליט לנסות. בשעת ערב מאוחרת למדי אתה מניח את שעונך וארנקך על שולחן הכתיבה שלך ומהסס שעה ארוכה אם להשאיר מכתב התאבדות. אתה יודע שאם לא תשאיר, אין חשש שיצאו לחפש אותך כל כך מהר, ומצד שני אתה יודע שהמכתב יחזק את נחישותך לא לעשות צחוק מעצמך, ויבטיח את ביצועה החלק של המשימה. אתה מכניס לשקית ניילון פשוטה למראה את החבל שהחלטת לכרוך סביב צווארך ויוצא לדרך, ברור לך שלא תוכל להתאבד על עמוד חשמל בטבורה של עיר בלי לעורר התרגשות מסוימת מצד עוברי אורח סקרנים, אך למזלך הטוב במרחק לא רב מביתך שוכן יישוב קטן וחשוך למדי, ואתה יודע שתוכל למצוא בקרבתו עמוד מתאים. למעשה כבר שמת עין על עמוד אחד בסמוך לגדר הישוב, שנראה כאילו נועד משחר נעוריו החשוכים ממש למטרה זו. אתה צועד ברחובות השוממים ומהרהר מה תענה לשוטר שיעצור לידך ויגלה חבל באמתחתך. הכי טוב, אתה חושב, יהיה להגיד לו את האמת כי אין סיכוי שהוא יאמין, אבל מצד שני הוא עוד יחשוב שאתה מתחצף. עסק ביש. ביטחונך מתערער לרגע אבל אתה יודע שלפי מראך אין שום סיכוי שאיזה שוטר יתעניין במעשיך ואתה נרגע. הצעדה נמשכת זמן רב ואתה מתעייף אבל ממשיך, לבסוף אתה מגיע לגדר הישוב השכן ואתה הולך לארכה עד שאתה שומע את הזמזום שאין לטעות בו המרמז על קרבת התורן. למרות החושך הכבד אתה מסתכל עליו ועל הצמחייה האפלה המכסה את חלקו התחתון, רואה את השלבים שעליהם תוכל לטפס ועוצר להרהר. כך אתה עומד וסוקר את העמוד הבודד, מאזין לקולות הלילה, צרצור הצרצרים בסבך, ציוץ קצר של ציפור שהתעוררה פתאום, רחש גלגלי המכוניות המעטות הנעות במהירות בכביש המרוחק, ואתה כבר יודע שלא תתאבד הלילה. אתה מפויס מדי, אולי בגלל ההליכה הממושכת, אולי בגלל תחושת הרווחה וההישג על שעמדת בחצייה הראשון של המשימה ואולי בגלל שלוותו של הלילה הנאה. אחרי שעה ארוכה אתה מסתובב וחוזר לביתך. אתה מגיע, פותח בזהירות את הדלת, קורע לפיסות קטנות את מכתב ההתאבדות שהשארת, מחזיר את החבל למקומו והולך לישון.