הרואין

שלום, אני בת 32 א לילדה בת חמש, משתמשת כשנתיים בהרואין ( לא מזריקה, מסניפה ). אף אחד סביבי לא יודע וכנראה גם לא מנחש למרות שהוריי, שלוקחים חלק ניכר בגידול ביתי מבחינים שמשהו אצלי לא בסדר. אציין כמובן שבן זוגי ואני משתמשים ביחד. כביכול אני במצב טוב עדיין, אפילו הקריזים שלי נסבלים ולפעמים אפילו אני שוגה באשליה שהכל בשליטה ואפילו מתכננת ללמוד. האמת היא ששום דבר אינו בשליטה וכדור השלג הולך וגדל ואני לא רואה את הסוף, כל שקל שאנחנו מרויחים הולך לסמים ומיותר לציין ששום בילוי או עשייה כלשהיא לא קורה בלי חומר. קשה לי להאמין על עצמי שהגעתי למקום הזה. תמיד הייתי אחת שהולכת על הקצה, מעשנת חשיש וגראס מגיל 16 וגם לזה הייתי מכורה, סובלת ולא מפסיקה אבל הפעם זאת התאבדות איטית ומפוקחת. האם לדעתך ומנסיונך כל עוד לא אאבד הכל לא אפקח את עיניי?

שלום רב. אכן יש גישה שטוענת שהשינוי קורה רק כאשר אדם מגיע לתחתית/קצה. מניסיוני, קשה לי להגדיר מה זה קצה, זה משתנה מאדם לאדם, מסיפור לסיפור.אני חושבת, שעצם העובדה שכתבת לי, מצביע על החיפוש עזרה. אני חושבת שסבלת מספיק, מגיל 16 את משתמשת. סוג החומר פחות משנה, הסבל הוא אותו סבל, וההתמכרות היא דומה, מבחינת התמודדות. את יכולה להרחיב גם במייל [email protected]