עומס נפשי

שלום מאיה המטרה לפרוק היא מאוד חשובה אך היא לא בלעדית, חשוב לי מאוד שהאנשים יקבלו חוץ מתמיכה רגשית גם תמיכה ממשית שמאפשרת מימוש והקלה בעקבותיה ואם יש לך סבלנות לקרוא שרשורים אחרים תראי שאנשים ממש נעזרים. גם אם אין לך סבלנות לקרוא אני כאן בשבילך ואנסה לתמוך ככל שתזדקקי ותבקשי. כל רגשותיך המנוגדים, גם רצון להשאר עם אמא בזמן שנותר וגם הקושי להשאר כאן בגלל לונדון, מובנים, לגיטימיים והגיוניים לגמרי. אף אחד , לא אני ולא האבא והדודה יכולים לקבל בשבילך החלטות ולהגיד לך איך לפעול , אלא רק את תקבלי את ההחלטות הנכונות שתוכלי לחיות איתן בשלום גם לאחר מותה של אמך. לפי דבריך אמך עומדת לסיים את חייה, אף אחד לא יודע מתי, אפילו הרפואה לא יודעת לנקוב בדיוק זמן. מי שהכי יודע מה רצונותיו ומהלכו זה האדם החולה בעצמו, אך בדרך כלל החולה, לא משתף את בני משפחתו במחשבותיו ורצונותיו כי הוא לא רוצה לההקשות על בני המשפחה וגם המשפחה לא מדברת ולא שואלת את האדם, "כדי לא להכאיב לו" יש אמונה מוטעית בציבור שאם לא מדברים על הקושי והכאב, הוא לא מופיע (אתמול ראיתי את הסרט הישראלי הנוער, סרט קשה ביותר עם המון בעיות אנושיות אך אף אחד לא דיבר שם על הכאב והקושי, שתיקה כבדה ותוצאותיה). לא כתבת על דפוסי התקשורת בבית שלכם.דפוסי התשורת שמשפחה בונה מקצינים במצבים קיצוניים לחיוב או לשלילה. נראה לי ששווה שתדברי עם אמא שלך על תחושותיך, על מה מציק, מה קשה לך ותני לה גם כן לדבר ולהגיד מה מחשובתיה, מה היא רוצה בשביל עצמה, מה היא רוצה בשבילך. חשוב שתעשי זאת לבד עם אמא שלך. את יודעת מאיה שלכל אחד מאיתנו יש בתוכנו מדריך פנימי, בעולם המערבי קוראים לו אינטואיציה, המדריך הזה יודע הכי טוב מה נכון לנו, רק אנחנו לא תמיד יודעים להקשיב לו. תקשיבי, תכנסי אל תוכך כי את היחידה שיודעת מה הכי נכון לך. זה שאבא ודודתך מעמיסים עליך, זה ממקומות קשים שלהם שנראה לי שאינם יודעים להתמודד עם המצב בעצמם. נראה לי שלפעם ראשונה כתבתי הרבה, מקווה שלא ירתיע אותך, אני כאן בשבילך. נכנסת לאתר בדרך כלל פעמיים ביום. בברכה נטע מוזר