איך נפטרתי ממשאף הוונטולין.

שלום לכולם. הקדמה וסקירה קצרה: אני בן 37, סובל (לפי אבחנה רפואית) מאסתמה קשה מזה 15 שנה. ברוב עוונותי, גם חטאתי בעישון, מה שכמובן החמיר את ההתקפים. לפני שנה מצבי היה כזה: שקלתי מעל ל 100 קילו, הייתי מכור לוונטולין ברמה מסוכנת (סיימתי משאף אחד כל 4-5 ימים), ופעילות גופנית פשוטה כמו עליה של שתי קומות ברגל גרמה לי להתקף של קוצר נשימה. נסיונות לשחק על הילדים גרמו להתקף שיעול קשה, ולעיתים גם פעולה פשוטה כמו הקראה של משפט ארוך בעת סיפור ה"לילה טוב" בלי לקחת אוויר גרמה לי להתקף שיעול. חיים בזבל, בקיצור. לפני שנה "ראיתי את האור". אחרי שנים של סבל, לקחתי את עצמי בידיים, והחלטתי לעשות מעשה. התחלתי בדיאטה מאוזנת, שבמהלכה השלתי כ 15 ק"ג, והיד עוד נטויה. אני משתדל להמנע ממטוגנים וממאכלי חלב, אבל כמובן לא מתנזר לחלוטין, הרי אי אפשר... גם הסיגריות כמובן הלכו לפח לתמיד,והחשוב מכל, התחלתי בפעילות גופנית. מס' מילים על נושא הפעילות הגופנית: חלקכם בוודאי יאמרו "אני במצב גופני שלא מאפשר לי לעשות כלום". גם אני אמרתי (ויישמתי את זה) במשך שנים. זה לא נכון! בניתי תכנית אימונים הדרגתית ביותר בעזרת מדריך שהיה מודע למצבי, והתחלתי הכי לאט שאפשר. בשבוע הראשון, עליתי על מכשיר הליכה, והלכתי 7דקות בקצב איטי מאד. הפעולה השאירה אותי עייף ומשתעל קלות. בשבוע השני הגברתי מעט את הזמן. בשבועות שלאחר מכן, גם הקצב, וגם משך הפעולה עלו. שנה אחרי - אני רץ 8 קילומטר לערב, 3-4 פעמים בשבוע. וזאת לאחר שהליכה של 100 מטר הייתה גורמת לי להתקף. משאף הוונטולין עדיין שוכן בכיס מתוך הרגל, אבל יותר ויותר פעמים אני שוכח אותו כבר בבית... והמסקנה - רק אחת! פעילות גופנית סדירה ותזונה נכונה. הכי פשוט בעולם, הכי בריא, והכי יעיל. הקלישאה הגדולה שבמקרה הפרטי שלי גרמה לי להפסיק לחשוב על עצמי כאדם חולה. אני יודע שאני נשמע כמו מיסיונר. שנים שכנעתי את עצמי שאין לי כח רצון ויכולת, עד שעשיתי מעשה. מקווה שגם אתם. באהבה, מ.

אין ספק משקל עודף מהווה אחד מגורמי הסיכון למחלות בכלל ובניהם גם אסתמה

שלום גם לי יה יתה אותו הבעיה אסמטית כרונית. וגם לקחתי את עצמי לידיים. שקלתי 87. וירדתי 10 קג ואני מרגישה חדשה לגמרי אני הולכת הליכה כול יום חמישה קילומטרים ואני מרגישה חדשה לגמרי בלי וונטולין זה בכיס למיקרה חרום .באהבה מס