הריון ראשון- אוסף מחשבות/שיר

הריון. כל כך רחוק ובכל זאת כל כך קרוב. הגוף הולך להשתנות, מצטברים חששות, המטרות ואפילו החלומות משנים כיוון. ועם כל זאת, זה לא מטריד אותי. הריון. כל כך רחוק ובכל זאת כל כך קרוב. אומרים שלא ישנים בלילות, אומרים שהבית יוצף אושר, אומרים שהכל מתגמד. ועם כל זאת, זה לא משמח אותי. הריון. כל כך רחוק ובכל זאת כל כך קרוב. משלשלת בלי הפסקה ולא מההורמונים. רוצה להקיא את נשמתי ולא אכלתי דבר מקולקל. תכף יבוא החצי השני וישאל למה אני מגיבה כך ואיפה מצאתי קונכייה כל כך גדולה להנס אליה. ואני לא אוכל להכניס את המילים למשפט, את ההרהורים למחשבות. לא יכולה להוריד לארץ לאן הראש מפליג כשהוא חושב על הבדיקה של מחר. באיזה קלות אפשר לשבור לשניים גזע עץ צעיר. ועם כל זאת, זה לא מחזק אותי. הריון. כל כך רחוק ובכל זאת כל כך קרוב. זה נראה בלתי אפשר, זה היה בלתי אפשרי, רק אני ואני לבד יכולתי לדבר איתי ולנסות לשכנע אותי עד כמה הבלתי אפשרי יכול להתמוסס לאוויר אם רק אני ואלוהים נרצה בכך. והנה אלוהים משך אותי איתו, הצמיד לי כנפיים ועזר לי להיפרד מהספקנות, מעצמי ולתת לי תקווה. עכשיו כשאני חוששת שאלוהים המשיך הלאה לקונכייה אחרת אני מחפשת בארון את הכנפיים שקיבלתי ממנו מתנה. אני בטוחה ששמתי אותם במדף של בגדי החורף החמים ליד סוודר המזל האדום. ועם כל זאת, זה לא מרומם אותי. הריון. כל כך רחוק ובכל זאת כל כך קרוב. לנסות לדמיין את העיניים שלך, לראות אותך מחייך בתמימות עם מבט ממזרי, לשמוע אותך מדבר איתי במילים קצרות שחתוכות גס. זה הכל מילים, אני לא יכולה להגיע לשם ולא יכולה לשמוע אותך, זה הכל מילים ואני טובעת בהם לא יכולה להריח, לראות, להרגיש, להתרגש או לפנטז עלייך. שלום נעים מאוד, ילד של אמא , רוצה להיות הילד שלי? ועם כל זאת, איפה הכנפיים הארורות. הריון. כל כך רחוק ובכל זאת כל כך קרוב. בקונכייה שלי אני מוגנת. לא מתפתה מהגשם שמתעקש לו בחוץ לדגדג אותי, אבל יודעת שהוא כאן. לא מזיעה מקרני השמש הפלרטטניות אבל יודעת שאפשר. צועקת ושומעת את ההד של עצמי. צועקת כדי להוציא החוצה אבל משאירה איתי בפנים את הכל. אני בקונכייה שלי, פעם היא סוחבת אותי ופעם אני אותה. ועם כל זאת, מי יותר כבד? הריון. כל כך רוצה אותו. כל כך מרגישה שצריכה. בלי אוויר אי אפשר לחיות, בלי אוכל לא נתחזק, בלי חברים לא נתעודד ובלי ההורים לא נשען לאחור לפני הריצה קדימה. בלי ההריון שלי אני לא יכולה לקום בבוקר לקבל תאבון, לדבר עם חברים, ללכת להורים ולנשום אוויר. בלי ההריון שלי אני לא יכולה לרצות. רוצה או צריכה. כשהייתי קטנה רציתי סוכרייה, רציתי חברים, רציתי ללמוד, רציתי לנסוע, רציתי בעל. היום בתוך הקונכיה והחיים בהתהוות, צריכה תקווה, צריכה שמחת חיים, צריכה פרטים, צריכה להמשיך, צריכה לרצות להאמין... ואולי גם לפלרטט קצת עם השמש.