מה הטעם?

הבטחתי שאפסיק לכתוב כאן - זה נראה פאתטי אבל מה לעשות נהייתי אחת כזאת. כל החוויה שעברתי הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים...דיכאה את נשמתי ואת אהבה ושמחה לחיות, לעשייה וליצירה. המטפלת שלי היום אומרת שלעולם לא אחזור למי שהייתי קודם לכן. אז בשביל מה לי טיפול? מה הטעם? לא חבל על הכסף שאין? ניסיתי במרפאה ציבורית אבל קיבלתי עובדת סוציאלית וזה ממש לא זה. איבדתי את האומץ, התעוזה והבטחון את התשוקה העזה לחיים ולשמחה. אחרי שעברו עלי גדודים של משאיות , לבסוף כבר נשכבתי על הכביש ונכנעתי, אמרתי- יאללה!!!בבקשה, אם זה מה שעושה לכם טוב, אז קדימה... ואני כועסת על זה, על שנכנעתי וויתרתי על עצמי- התאבדות רגשית. לא רואה טעם ולא מגלה עניין והתלהבות בשום דבר...הכל כבוי ולא רוצה להידלק מחדש. כמה פאתטי- תמיד קראתי הודעות של אחרים במחשבה של רחמים על אחרים, כמה חוסר אונים, כמה מסכנות, כמה פאתטי והנה אני שם בין בתי הקברות של הפורומים האלו. לא מציעה עצמי אפילו "לשוק הבשר" מרגישה שאין לי מה לתת כרגע מלבד 25 ק"ג מיותרים שכיסיתי עצמי בהם בתקווה שיניחו לי בצורה הזאת ועכשיו אני מתחבאה בפני עצמי. לשבת אצל הפסיכולוגית וסליחה על הביטוי- אבל זה כמו לאונן. מדברים שעות על התחושות, מנסים לתת להם צבע, לדמות אותם למשהו יותר ממשי, מתפלספים, ממציאים דרכים עקלקלות לאכוף אותם, נכנסים ליער סבוך וממשיכים אחר דרכים פתלתלות בלי מצפן ואולי מסתבובבים במעגלים בתוך טיפול? פעם ראיתי עצמי מתאימה למלא תפקיד של מנהלת שיווק גדולה היום אני חושבת שאני לא יכולה יותר ממרכזנית בחצי משרה. רואה את חולשותי בכל פינה ובכל פנים. וכל זה בגלל - טעות, שטות פאטלית ברגעי חולשה שנכנעתי והמשכתי לתקוף את עצמי ללא הרף וללא גבולות. תולה היום את מסכנותי בחוסר הקשר החם המשפחתי כהוכחה לכך שאני לא שווה. רואה אותי כהוכחה לכך שאני חסרת יכולות וכישורים כשאני ניצבת בכל יום מול המרכזיה בעבודה. החוויה הקשה שמאחורי, ממש לא מאחורי- הולכת לכל אשר אלך ולא מותירה שום זכרון אחרי של רגש חיובי וחוויה של קומפוטנטיות. והכי קשה הוא- שאני עשיתי זאת לעצמי במו ידי!!!!

הילה נשמה הטעם מר, הטעם כואב או אולי אפילו הטעם תפל נראה שכאילו לשווא סבלת את כל הסבל שסבלת. אבל לא כך הוא הלוואי והיית מאמינה לדודה תמי הזקנה, שאת כל ההתנסות שעברת עוד תברכי, עוד תהני מעבודת הנפש הסיזיפית שעשית בשנים האחרונות אני מאחלת לך הכי הרבה לסלוח לעצמך. סלחי, אחותי לא יעזור לאיש אם תאשימי את עצמך, במיוחד שאינך אשמה. זו לא אשמתך חיבוק גדול תמי.

אני רק מקווה שאת צודקת ואם הרופא לא איבחן אצלי את מחלת הסכיזופרניה, זה לא אומר שזה לא קיים. עובדה לכך, שבאמת ובתמים אני מרגישה בליקויים, בירידה משמעותית ביכולות. מה אגיד ומה אומר, כן קשה לי. מאז שהתחלתי בירידה הדרגתית מסימבלטא (אנטי דכאוני) קצת יותר קשה לי. אבל אני לא ראיתי גם שהתרופות קידמו אותי הרבה אז אני מעדיפה להיות בלעדיהם כך, לפחות ארגיש את עצמי בעוצמה רבה יותר. אני חושבת שארפה קצת מהפורום על אף התמיכה הרבה שאני מקבלת כאן ממך ומד"ר שמגר, אני לא רוצה להימאס עליו. לילה טוב