קידום מודעות המטופל למצבו

שלום וברכות בני בן ה26 - מוכשר חכם, סטודנט, מנהיג, חבר, רקדן, זמר והכי נשמה ואיכפתי, לקה לפני כשנתיים באירוע פסיכוטי, טופל במרפאת רמת חן תרופתית וכן בטיפול קבוצתי והשתקם כליל - כך נראה היה, תוך שהוא ממשיך ליטול מינון נמוך יותר של התרופה שנרשמה לו. שוב החל לימודים שהצטיין בהם, מכל מסיימי המכללה היחיד שקיבל משרה מכובדת כקופי רייטר במשרד פרסום ידוע, היתה לו חברה כחצי שנה, והתנהולות החברתית והמשפחתית, שבה להיות רגילה. בקיצור, האמנתי הבן אדם, שב לאיתנו. אפיזודה חולפת חצתה את מעוננו, כעננה שהתאדתה. ולא היא. כעבור זמן עזבה אותו חברתו, ואחרי כחודשיים פוטר מעבודתו.מאז- כמחצית השנה, לא עובד, מדוכא, שב לגור עימי בדירתי הקטנה, מצב רוח רע, מאשים, עיקש, נתפס לאפיזודות שאינן תמיד מהוות פרשנות נאמנה למציאות - אם כי מי שמני לשפוט מה נאמן למציאות ומה לא - משתף פעולה במשורה, קשרים משפחתיים על הפנים, חבריו הנאמנים מצויים עימו בקש הדוק אבל אני חשה שגם שם יש רפיון משהו. מובן שאנו בקשר עם הפסיכיאטור המטפל. הבחור לא שמח עם הרעיון אבל די משתף פעולה עד כה. באחרנה אמר לי חד משמעית. זאת הפעם האחרונה שאת מתקשרת לפסיכיאטר.. המצוקה ששורה עלי קשורה לאמונה שלי שאדם בן 26 אחראי לגורלו, מחד. ואם אינו רוצה טיפול, זכותו. הוא מאמין שייטב לו כך ורוצה לנסות. מאידך, אני חשה כי זאת חוסר אחריות מצידי, לא להתערב. אני עושה הכל למענו. עתה, משנאלץ למכור מכוניתו, משאירה לו את שלי, מבשלת, מנסה לעודד, יוצאת כשהוא מבקש שקט ללמוד (מנסה בפעם השישית למלצר ועליו ללמוד תפריטים בע"פ) . אני זקוקה לקבוצת תמיכה הורית. שמעתי שברמת חן נפתחת כזאת באוקטובר אבל עד אז... שטחתי קבוצת סיפורים שבשורה התחתונה מבקשים מענה לשתי בעיות שאני מתמודדת איתן בעיקר: א. האםניתן בבקשה להמליץ על רעיונות, מומחים, מקורות ספרותיים מקצועיים המאפשרים שיפור המודעות של מטופל ומייצרים מענה למטופלים טרם הגיעם למינון המתאים? כמובן שהמטפל שלו סבור כי המענה היחיד לעת עתה הוא הגדלת המינון. אבל גם לשכנעו לכך - להגעה לרופא- אין רצף הצלחות, שלא לדבר על נטילת התרופה עת כבר נכנסה לסף ביתנו. הגם אני סומכת עליו כליל, שהוא נוטל את שהוא אומר. קר שאין בינינו דיבור סדור על הנושא והוא לא מגיב טוב להעלותי אותו. ב. אני מבקשת מידע על קבוצות תמיכה אפשריות להורים במצב דומה. מודה בכל לשון רותיש

שלום רב, מכתבך נגע לליבי. לדעתי המחוייבות הראשונה שלך היא לבריאותו של בנך. אני מסופק האם הוא מבין עד הסוף מה נכון לו ומה לא. גילו הביולוגי אינו גילו המנטלי. בטח לא כעת. נשמע לי לא מאד אחראי להטיל את האחריות לפתחו של אדם שראית המציאות שלו מעוותת, לפחות חלקית. את חייבת להבהיר לו את הצורך בטיפול ובמינון מתאים- בכל מחיר. כי כשהוא יגיע שוב לאישפוז, ואולי בכפיה- לא תסלחי לעצמך על שויתרת, שנתת לו ללכת עם רצונותיו. לגבי קבוצות תמיכה- חפשי ב'גוגל' "קבוצת תמיכה להורים ת"א". אני בטוח שתוכלי למצוא הרבה אפשרויות. נסי גם בקישור לאתר הבא: http://www.sahar.org.il/helporgs.asp בהצלחה.

ד"ר שמגר היקר מודה לך על תגובתך האמפתית והמקצועית. נהירה לי הגישה המקובלת, המאפשרת לנו ה"בריאים" (לכאורה או לא ) לנווט את שאינם נתפסים על ידינו ככאלה לנתיבים הנכונים לנו. גם משום תפיסתנו - שאנו שבויים ומאמינים בה - כי כך ייטב לו, גם כי בוודאי כך ייטיב לנו, וכנראהגם כך י לסביבה הגרעינית והרחבה יותר. אין לי ויכוח עם הראייה החותכת שלכימיקלים במינון הנכון, המענה להשבת החריגות לנתיב ה"נורמליות", אבל יחד עם זה אני מוצאת שידי כבולות בלי קשר למניעים לחירותו של אדם על גורלו. אני מתכוונת לכך כי בקופת חולים - במרפאה לבריאות הנפש נמסר לי כי מוכנים שאגיע- אם בכלל- אך ורק בכפוף להסכמתו של בני. מכאן אני מסיקה כי גם החוק של הקופה ואולי החוק במדינה, דורשים ממני כהורה לשים עצמי בצד, עד יהא בני, מסוכן לעצמו או לסביבתו. כלומר יש איזו הנחה סמויה שאני יודעת לצייר את הגבול, מהו הרגע בו הוא הופך מסתם עצבני, או לא נחמד ל-מסוכן. ואינני בטוחה ביכולתי לעשות כן. כמה לא נורמלים נוהגים לצידי על הכביש מידי יום ואיש אינו קובל עליהם כי הם מסוכנים לציבור. גם בני אינו כזה על פי קריטריונים רבים, למעט העובדה שאינו מסוגל לשוב למעגל התעסוקה במחצית השנה האחרונה, אם מדברים על קריטריונים הנראים לעין. כמובן שהתבוננותי הסובייקטיבית רואה דברים אחרת במיוחד על רקע השוואה בלתי נמנעת שלדעתי גורמת לי נזק משהו, עם מי שבני היה לפני כן. רציתי לציין גם שהסבתא היחידה שיש לו בוכה כל אימת שהיא רואה אותו ואומרת לו כמה הוא משוגע וחייב טיפול. אני כמובן שהייתי לצידו באירוע הקודם יחד עם חבריו, יודעת שיכול להיות יותר גרוע וכמובן שאם אחוש שזה המצב אדווח על כך. אבל יש לי הגשה שיכול להיות שכל אירוע מתפתח אחרת ויכול להגיע למקום אחר ושגם אם אינני רואה זאת יכולה לחול תמורה, הגם אינני מזהה אותה מנקודת המבט שלי. יש לי דיבור עם הפסיכיאטר המטפל אשר אף הוא טוען כי הבחור אינו מודע למצבו במידה הראויה. המידתיות הזאת היא הבעייתית בעיני. כי גם בני מצוי בקשר עם הפסיכיאטר, נוטל תרופות, טוען כי הוא אחראי דיו כדי לדאוג לבריאותו המנטלית והפיסית, וכי העובדה שאנו איננו מסתדרים- הוא ואני- עתה אינה מצביעה על התדרדרות במצבו. אני מכבדת את דבריו וחושבת שיש בהם טעם מצד אחד, מצד שני אינו מגובש מנטלית וקבוצות התמיכה שלו הולכות ומתדלדלות בשל מצבנו המשפחתי העצוב,והרי מן המפורסמות כי כדי לייצר מוטיבציה להמשך ולהתנסויות חדשות, אין חשוב מקיומן של קבוצות תמיכה. בנוסף לטיפול הנכון, כמובן. בקיצור, אני מסכימה כמובן עם דבריך ואף נוהגת על פיהם. מאידך יודעת שיש לי השפעה חלקית בלבד ולרצון של בני , לאישיות המתפתחת אצלו עכשיו לחברים שעוד בקשר, יש השפעה לא פחותה. יכולה לומר עוד כי למרות המצב אין לי רוח נפולה, אני ממשיכה ליצור, להתעניין, לכתוב לקרוא, לנגן, לשיר, לטייל, לבשל, להתחבר, לאהוב, לגדל ולהגדיל את עצמי וסביבותיי במידה היכולת,מ אמינה בו בבני, כי ימצא את המסילה, בקצב שלו, בדרך שלו, בזמן שלו, ויגיע למינון הנכון לו, של תמצית החיים שנכונים לו. האמונה הזאת כל עיקר , כל כך עמוקה שנדמה לי שהיא גם מייצרת אצלו כוח ועוצמה וידע כי הוא יתגבר על כל מהמורה . יחד עם זאת, יש עיתים שאני חשה חסרת ישע. לאותן עיתים אני מבקשת להתייעץ עמך בנוסף למה שכבר כתבתי ואודה לך אם תואיל להשיב בטובך. נאמר לי על ידי פרסונות מקצועיות במרפאת רמת חן ובער"נ כי בהמצאי בנקודות הללו אני מוגדרת כ"אדם במצוקה" וככזאת אני רשאית לטיפול פסיכיאטרי עצמאי ללא קשר לעובדה שאני אמו של בני. המליצו שאגיע לחדר המיון ברמת חן, למשל. רציתי לכן, להתייעץ עמך גם בנוגע לזאת. אינני בטוחה כי זה יהווה מענה לצרכים שלי אבל אשמח לקרוא את דעתך בנושא. שוב מודה על תשומת בלב והיחס והתגובה רותיש